דו"ח מהדוכן שלנו, כחלק מהגוש נגד הכיבוש, בצומת הרחובות קפלן ולאונרדו דה-וינצ'י.
אמש ניגשו לדוכן שישה צעירים, ביקשו לארז', אקסטרה לארז'. שאלתי אם כבר התגייסו. אמרו שכבר משרתים. לצערנו, אמרו, לצערנו. חיילים בשרות סדיר קנו טישירטים שעליהן כתוב: "אין דמוקרטיה עם כיבוש".
השתהו מעל שולחן החולצות. רצו לדבר. מסביב נהם סער ההפגנה, מגאפונים, זמבורות, תופים, מוזיקה לא מזוהה. קשה היה לנהל שיחה בקקפוניה שנועדה להגיע אל תוך ההידברות האטומה בבית הנשיא.
אבל החיילים רצו לשפוך משהו מליבם. עיניהם דלקו בעליצות כואבת. אחד דיבר: "אנחנו חושבים שאתם צודקים. אנחנו מזדהים עם המסר שלכם. לא יכולים לחכות כבר לסיום השירות. תמשיכו." דיבר בקצב ירייה בודדת. הניף אגרוף שנועד לתת לנו כוח.
אחר כך הגיע בחור מתנשף. סגרתי שבת בבסיס, מיהרתי להגיע, יש עדיין לארג'?
משהו קורה. רוב הרוכשים השבוע היו צעירים. רובם צעירות. לובשות מיד וממשיכות לדרכן.
צילום: Tamar Reuveni
טעינו כשחשבנו שקהל היעד כבר מוצה. אמש נרכשו מאות חולצות בדוכן. זה כבר לא קשור למודל של שירה גפן. זה קשור ישירות למסר עצמו. אנשים לוקחים חולצה ומשלמים תמורתה פי ארבעה ממחירה הנקוב. רוצים להשתתף. רוצים לתרום לפעילות סולידרית עם הפלסטינים. להמשך הפצת עוולות הכיבוש ברחוב הישראלי.
שטף רוכשי החולצות, שאינו פוחת מקפלן לקפלן, מעיד על ההכרה במחסום הכיבוש בדרך לדמוקרטיה. הרצון ללבוש חולצה, שהמלה 'כיבוש' מופיעה עליה, מכריז שכבר מותר להצביע על הדבר האסור בהתייחסות, הכיבוש. מותר כבר לומר שהוא רע לישראל.
מישהי סיפרה בדוכן ששמעה את מנהיגת המחאה מדברת בפעם הראשונה בנימה שלילית על המתנחלים.
משהו קורה. בני אדם שואפי חיים, בני אדם הגונים ונבונים, אינם רוצים לשלוט בבני אדם אחרים. בני אדם מוסריים אינם לוקים בתאוות הכיבוש, אינם מתאכזרים לחסרי ההגנה. לשום כובש אין עתיד אלא הכיבוש עצמו.
ההבנה הזאת הביאה אמש לדוכן הורים עם ילדיהם. התאכזבו כשלא נמצאו להם חולצות במידות ילדים. אז קנו סמול, הילדות לבשו כמו שמלות נוגדות כיבוש, והמשיכו הלאה בחיוך מנצחות.
מסתכלים לכיבוש בעיניים.