הרב א. ממהר בשביל לעבר עדר העיזים השחורות המתקבץ בצל השיזף. רוח חמימה נושבת, א. ממהר בהליכה הרכונה שלו, שנמרצות ומסירות אין קץ עיצבו אותה. נדמה שהוא רוצה להגיע אל היעד לפני שהוא עצמו יהיה שם. הוא מאיץ את צעדיו וכבר מתחיל לקרוא אל המתנחל, "תצא מכאן, בבקשה." המבטא שלו זר לגבעות והמלה "בבקשה" נשמעת מוזרה באירוע המתהווה, אבל א. חוזר על המלה ועל המלים ומוסיף: "זה לא המים שלך ולא האדמה שלך."
המים והאדמה, שני האלמנטים המחזיקים חיים בבקעת הירדן, כמו בכל מקום בעולם ובדברי הימים. בפרק החדש בהיסטוריה של עמי האזור, המתנחלים גוזלים את מקורות החיים מהפלסטינים. מדינת ישראל מאפשרת. כחום הקיץ המתנפל על המדבר הזה, נראה שהרב א. מנהל מאבק יחיד להגנה על האדמה והמים של הפלסטינים.
האדמה והמים האלה שייכים לשתי משפחות פלסטיניות המתגוררות סמוך למעיין יותר משלושים וחמש שנים.
ועכשיו מתחיל האירוע. הרב א. הוא איש גבה קומה וחסון והמתנחל הוא נער צעיר דק גוף. אלא שהגיל של הרב נדחף כנתון מרושע לסצנה. הרב סוגר את ברז המים, נער המתנחלים פותח אותו וצורח. הוא דוחף את הרב שאינו מוותר. א. מועד ונופל וקם מיד לשוב ולסגור את הברז. סביב הרוח עדה, חום צהרי ערב חג עולה ומדבר של גבעות שותקות.
זה כל הסיפור. או כמעט כולו. כעבור שעות, כבר ערב חג, תופיע להקת מתנחלים במאהל של שתי משפחות האחים הפלסטיניים. הם חוטפים את הטלפון הנייד של אשת אחד האחים ומשליכים אותו אל השיחים ואז סוטרים לאשה. הם ממשיכים ומכים את אחד האחים בפניו ובצלעותיו ומצווים עליו לא להזעיק עוד את "האמריקאי". הם מאיימים, הם מפחידים. הם אלימים ורעים, הם זחוחים מכוח ההיתר שנתנה בידם הממשלה.
אבל האמריקאי ישוב. היהודי המבוגר הזה, הרב, לא יוותר. הוא ימשיך לשמור על ברז המים של הפלסטיני כמחויב לכך מן התורה. מן הנפש הקדומה ביותר, הפנימית ביותר, של עשיית צדק. חייו מוקדשים למלאכה האינסופית של הדיפת כוחות הרשע. הוא מתרוצץ בין הגבעות הצחיחות בקיץ ובחורף, בימים וגם בלילות.
המתנחלים מבינים את משמעות המעורבות שלו באזור. תוארו, הידע שלו בתורה וביהדות, הכיפה שלראשו, האמריקניות שלו, הוא יכול היה להיות אחד מהם. אך הוא בחר בחסד, בחמלה, בחוק ובצדק. הוא דמות מטרידה בנוף הגזל שלנגד עיניהם.