נסענו ביום שישי האחרון לתבאן ומג'אז שבמספאר יטא. שני המקומות לא ממש נגישים, ופעיל מקומי דובר ערבית, אנגלית, (כשאין ברירה) גם עברית, דאג לנו. שני הכפרים הקטנים מונים יחדיו כשלוש מאות תושבים לערך המתפרנסים בעיקר מחקלאות מיושנת המשלבת (מעט) טכניקות מודרניות עם טכניקות מסורתיות. מדוע מעט טכניקות מודרניות? מספר סיבות הראשונה היא כמובן הכיבוש שלא מאפשר הקמת תשתיות מים, אנרגיה והכשרת השטח באמצעות כלים הנדסיים כבדים. למעשה, שימוש בטרקטור להכשרת הקרקע יגרום להחרמתו וקנס כבד על מפעילו. את הטרקטור המנהל האזרחי מגלה באמצעות המתנחלים שזאת עבודתם במערך הפקחים שבמשרד לענייני התיישבות בראשותה של כבוד השרה אורית סטרוק. אגב, לאחרונה הוכפל תקציבו של מערך זה עוד ג'ובים למתנחלים.
תושבי המקום משמרים תרבות של מאות שנים, תרבות זו של תפיסת מים, רעיית צאן וחקלאות זעירה. לצד מלאכות קטנות ומפתיעות. אנרגיה באזור מפיקים מהרוח והשמש , מי גשמים לוכדים ככל הניתן בורות מים ואת השאר מביאים במיכליות מיאטא, ואני לא יודע כיצד פתרון יקר זה יתאפשר בקיץ כיוון שמדובר בשטח אש.
אני נדהם כל פעם מחדש מהנכונות לבוא במגע עם ישראלים, למרות התעמרות השלטונות ושלוחיהם, המקומיים יודעים לזהות אותנו הפעילים כמבקשי טובתם ומארחים אותנו בצורה מרגשת. אזהרה יש קצת תה בסוכר.
קצת רקע על המקום לפני למעלה מארבעים שנה החליטה מדינת ישראל להפוך כשלושים אלף דונם בדרום הר חברון לשטח אש לאימוני צה"ל. ההחלטה התבססה על הטענה ששטח זה ריק מתושבים, כיוון שלכאורה הם גרו במערות עתיקות ולא במבני קבע. אז שתי מחשבות בנושא, גם מערה היא בית קבע, אולי לא כזה שרואים בתל אביב אבל הוא בית ועד שהורסים אותו, הוא קבוע. המחשבה השניה היא שבג'ינבה, אותה ביקרנו לפני מספר שבועות היו מבני אבן קבועים אשר נהרסו בשנת 1966 בפעולת סמוע של הצבא המוסרי בעולם.
לאחר כמה עשורים של מאבקים אישרר בג"צ, מעוז הדמוקרטיה הסמולנית, ביום העצמאות האחרון את ההחלטה להפוך את המקום לשטח אש. איני יודע מה יהיה גורל התושבים החווים גירוש והריסות בתים אותם הקימו בשנים האחרונות. אתמול יצאתי לבקר אותם שוב, זה מה שיצא:
קרדיט: Sk
עיין בגלריה המלאה כאן...