אתמול, ביום הנכבה, לאחר יום של ליווי קציר בכפר תורמוסעיא (יותר נכון נסיון קציר - שלושה מתנחלים רעולי פנים חמושים באלות, ומלווים בצבא, מנעו מהפלסטינים לקצור), התקשר אלינו אחד מתושבי הכפר עין סמיה שממוקם צפונית לרמאללה. הוא היה נסער, ואמר שנמאס לו, הוא רוצה לעזוב ושהמדינה היא לא מדנית חוק, אלה מדינת ׳באלדים׳ - כינויי למאחזים שמקיפים את הכפר שלו, ומיושבים על ידי מתנחלים אלימים ביותר.
כשהגענו לכפר, הוא אמר לנו שכשעה לפני כן הגיעו 15 מתנחלים לתוך הכפר, ביחד עם ניידת משטרה ורכב צבאי. הם העמיסו עדר כבשים שלם ששייך לשכן שלו על עגלה של אחד המתנחלים, עצרו את השכן (אדם בן 50) כשניסה למחות על כך, ונסעו. ככה. הוא אמר שאתמול בלילה הגיעו מתנחלים חמושים לכפר לחפש כבשים ש״נגנבו״. מכשלא מצאו, עזבו.
בזמן שניסינו לאתר איפה העצור, ולהבין לאן לקחו את עדר הכבשים, ישבנו ודיברנו עם תושבי הכפר. אחד מהם סיפר כי משפחתו במקור מבאר שבע. בשנת 1950 הם גורשו משם לאיזור עוג׳ה. גם משם הם גורשו, בשנת 1980, ולבסוף הגיעו לעין סמיה.
לפני כעשר שנים החלו לקום סביבם מאחזים שמנעו מהם לרעות את הצאן שלהם, להשתמש בדרכים שלהם, תקפו אותם כדרך קבע ובאופן כללי מיררו את חיי התושבים הפלסטינים כמה שאפשר. הוא אמר שלפני 5 שנים היה לו עדר של 150 ראש, אבל בגלל שהמתנחלים לא נותנים לו לצאת לרעות, הוא נאלץ לקנות אוכל לכבשים, ולכן מכר כבר שני שליש מהעדר. שנה הבאה יישארו לו עוד פחות כבשים, ובשנה שאחריה, כבר לא ישאר כלום והוא ייאלץ לעזוב את אדמתו פעם נוספת.
הנכבה לא נגמרה ב-48׳. היא נמשכת עד היום.