שמי אמיר פיינסקי ויש לי מערכת יחסים ארוכה וסבוכה עם הכיבוש. לפני נצלול למערכת זו, אז קצת עליי:
נולדתי בצפת מספר שנים אחרי שמחמוד עבאס גורש מהעיר ב-1948. אבי, שהיה היחיד ששרד את השואה מכל בני משפחתו, לימד אותי להיות תמיד מעורב, אחראי ולדאוג לשלומם ורווחתם של בני-אדם בפרט והחיים בכלל. המורשת שהנחיל לי כלקח מהשואה הייתה "לא עוד!". לא במובן הצר הנפוץ, אלא במובן רחב יותר, אוניברסלי: "לא עוד!" לכל אדם, ללא הבדל גזע, מין, דת, דעות או כל הבדל אחר.
לאחר השירות הצבאי השלמתי תואר Ph.D בפיזיקה במכון ויצמן למדע. התחתנתי, בניתי משפחה ועבדתי באינטנסיביות בחברות לפיתוח מכשור רפואי.
באותה תקופה ובמקביל לחיי האזרחיים, שירתתי במילואים כקצין בחיל השריון, גם בהגנה על גבולות ישראל וגם בגדה המערבית הכבושה. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שהסתכלתי לכיבוש בעיניים. השרות הראשון שלי בשטחים הכבושים היה בשנת 1987 בשכם, והפער העמוק בין יופיה של העיר לאלימות שמביא לתוכה הכיבוש הלם בי בחוזקה. אפילו באותן שנים ראשונות (ימי אינתיפאדה ראשונה), הסתכלתי באופן שונה על המצב והבנתי שהכיבוש שגוי, בלתי מוסרי בעליל, ושלא קיימת דרך שהכיבוש יימשך ובטח ללא התנגדות.
בסביבות שנת 2010 הצטרפתי ליש-דין, ארגון זכויות אדם אשר עוסק בגביית עדויות מקורבנות פלסטינים, מייצג אותם במידת האפשר בפני בית המשפט הישראלי ומנסה להביא צדק במקום שבו צדק לפלסטינים לא יכול להתקיים. המפגש עם אותם פלסטינים, קורבנות הטרור המתנחלי ועוינות הצבא וההקשבה להם, גרם לי תסכול הולך וגדל. הרגשתי שאני חייב לעשות עוד משהו, להשפיע באופן אפקטיבי יותר.
למרבה המזל, באחד מימי איסוף העדויות בעין חילווה שבבקעת הירדן, פגשתי את גיא הירשפלד והחלטתי להצטרף לקבוצת המתנדבים שמלווה את הרועים הפלסטינים שם. קבוצת מתנדבים אשר עוזרת להם לשרוד פיזית וכלכלית בסביבה העוינת של אלימות מתנחלים, צבא ומשטרה. שם יכולתי להביא לידי ביטוי את יתרוני כאזרח ישראלי מיוחס. אזרח, שיכול לעתים להצליח להגן על זכויות האדם של הרועים הפלסטינים משוללי הזכויות. בשש השנים האחרונות (פחות או יותר), ביליתי מאות ימים בגדה המערבית, במיוחד בבקעת הירדן. במשך הזמן הזה הכרתי והתחברתי, גם בלי לדבר את השפה הערבית, עם הרועים הפלסטינים ועם בני משפחותיהם. קיבלתי השראה מהדרך שבה הם מסוגלים לשמור על חיי יומיום בסביבה מדברית קשה בנוסף לאלימות המתמשכת של המתנחלים היהודים והאפליה והקיפוח מצד הצבא והמשטרה. הקשר החברתי המתקיים בחברה הפלסטינית מזכיר לי את ישראל לפני כמה עשרות שנים.
הזמן שאני מבלה עם הפלסטינים בפלסטין גרם לי לראות אותם כפי שהם: אנשים גאים, דבקים באדמתם ובמסורות שלהם, מתנהלים בכבוד, בהגינות ובשליטה עצמית למרות מצבם המורכב והשברירי, ובניגוד מוחלט לנקודת המבט המקובלת והדעות הקדומות של הישראלי הממוצע.
יותר ויותר אני מזדעזע מאכזריותם של המתנחלים, יהירותם והתנהגותם התוקפנית כלפי הפלסטינים התמימים, אך גם כלפינו, מגיני זכויות האדם הישראלים: אותם קיצונים המכונים "מתישבים", שחיים בקיני טרור המכונים "חווֹת" או "מאחזים", אבל גם מהשתיקה והאדישות של מי שגרים בהתנחלויות הגדולות, בשכנות לאותם קני טרור בלתי חוקיים.
יותר ויותר אני נדהם מההתנהגות המושחתת של רשויות החוק – משטרת ישראל. אבל גם אובדן ערכי מוסר, אתיקה וצלם אנוש של כל הישויות הרשמיות, כולל ובעיקר של מה שמכוּנה "צבא ההגנה לישראל", שלמעשה פועל ככוח ההגנה של המתנחלים, והכל מגובה במדיניות עקבית של ממשלות ישראל לאורך 56 שנות כיבוש.
בלתי אפשרי עבורי לעמוד מנגד ולראות את הפגיעה הבלתי נסבלת בזכויות אדם בגדה המערבית אשר תוביל בוודאות את כולנו, מדינת ישראל והעם בישראל, למבוי סתום. חוסר האונים שאני חש מול מערכת הכיבוש הרשמית והלא רשמית מאפשרים לי להבין במעט את חוסר האונים של הפלסטינים שנמצאים תחת 56 שנות כיבוש. זו הסיבה שחבריי ואני נאחזים בחובתנו המוסרית כדי לעמוד ולתעד את הפשעים ואת הרוע בגדה המערבית כל עוד יתאפשר לנו.
במהלך החודשים האחרונים אני מוּכּר יותר ויותר בזכות בת לוויה אנרכיסטית בעלת ארבע רגליים – קארמה, כלבת בוקסר צעירה ומקסימה שמכירה ומודעת לעוולות הכיבוש יותר מהרוב המכריע של הישראלים אשר באופן עקבי טומנים את ראשם בחול עד אשר צונאמי הכיבוש יטביע את כולם.
