אירועים מזוויעים במיוחד יכולים להשכיח זוועות יומיומיות יותר. הדיכוי האכזרי של ההפגנה ביום שישי 21.7 באום ספא, שנגמר ברצח של חמודי בן ה-17, הוא רק נקודת שיא של אלימות מתמשכת שהייתה שם תמיד וגברה בחודש האחרון כשהמתנחל צבי החליט להקים מאחז על אדמותיהם.
כך מספר פאיז, תושב הכפר:
"כל מה שקורה פה זה בגלל בן אדם אחד, צבי. הוא היה גר קצת רחוק מפה, ליד חלמיש, ויום אחד החליט להקים אוהל פה ולהביא לפה את הפרות שלו. מאז, חודש אנשים לא יכלו להיכנס לאדמות שלהם ולשדות הזיתים.
פעם הורידו את האוהל שלו והחיילים אמרו שיהיה בסדר. אין בסדר. להגיד לנו בסדר זה כמו כדורי הרדמה. יום אחר כך, בשמונה וחצי בבוקר, הגיע שוב עם הפרות. הפרות אוכלות את העצים.
אין מי שיגיד להם: תסתלקו. הצבא איתם. ראית לפני חודש, כששרפו פה בית? אחד מאלה שהגיעו לשרןף היה חייל. מאז אותו יום, אנחנו אף פעם לא הולכים לישון כולם בבית. תמיד מישהו נשאר ער לשמור."
החלונות בבית של פאיז מנופצים. הגינה מפוארת ומלאה צמחים ופרחים, אבל הדשא הסינתטי מלא בחורים שחורים.
הבית נמצא בדיוק ממול איפה שהחיילים זורקים פצצות הלם וגז על האנשים בהפגנות. על הבית התפוצצו בערך 50-60 פצצות כאלה. בגלל זה הרוס. השכן שלי, הבת שלו, כל פעם שהיא שומעת ירי או פצצות, היא רצה מתחת למיטה. לבית שלי פלשו הרבה פעמים. אומרים שמחפשים נשק ונכנסים. פעם אחת שברו את הדלת, שמתי מנעול חדש. אחרי פעמיים ששברו כבר לא שמתי מנעול. היו לי רמקולים גדולים על הגג. באחת הפעמים, החיילים פשוט דחפו אותם מהגג בקומה שלישית, ככה סתם.
לכפר יש שתי כניסות. באחת היו עושים מחסום, לפני בערך שנה, כמה פעמים כשראו בחורים צעירים, הורידו אותם על הרצפה והכניסו להם מכות. בכניסה השנייה, היו עושים מחסום, מבקשים מאנשים שעוברים להוריד בגדים. אמרו שזה כדי לראות שאין נשק. איזה בן אדם עם נשק מגיע למחסום עם חיילים?
ואחרי כל זה, עדיין קוראים לנו מחבלים".
בזמן שפאיז מדבר, בחוץ הפגנה. בכל משך השיחה רעשים של פיצוצים. הנכד שלו, בן שנתיים, נבהל מהרעש וניגש לסבתא שלו במבט מבולבל ומפוחד. "מיש ג'יש, מיש ג'יש" (זה לא צבא, זה לא צבא), היא אומרת לו כדי להרגיע אותו. השיחה נקטעת כשאחרי אחד הפיצוצים נשמעות צרחות נוראיות. בחוץ ירו בשניים, לאחד בבטן ולאחד בראש. נערי הכפר וחובשים סוחבים אותו בבהילות לחניה וצורחים "איסעאף! איסעאף!" (אמבולנס! אמבולנס!) "איפתחו א-טריק!" (תפתחו את הדרך!).
בין מקום הירי לחניה יש שובל באורך עשרות מטרים של דם. גם הידיים שך החובשים והנערים והרצפה מלאים דם. עשרות אנשים בחניה, כולם צורחים הכי חזק שאפשר. הרבה רעש. מכניסים את הפצועים למכונית והיא דוהרת לבית חולים ברמאללה.
החיילים עדיין בתוך הכפר. צועקים על אחד מהם: "אתם יריתם עכשיו לילד בראש!" הוא מתחיל לצחוק ומצלם בטלפון האישי שלו את הצועקים. תוך זמן קצר מגיעה הבשורה שחמודי מת.