שישי בשטח הכבוש, לפני שבת בקפלן.
רוב המכוניות החולפות בצומת זעתרה (תפוח, תפוח) שייכות לפלסטינים. הם מחזירים לנו חיוכים, לפעמים מהוססים, לעתים מופתעים ואחר כך עולצים. במיוחד הילדים. לפתע ניצתות העיניים והפנים זורחים כשהם מנופפים בהתלהבות. נהגי משאיות יגעים משיבים למחוות ה-ווי שלנו. נהגים בחליפות הדורות מאטים כדי לקרוא את השלטים: הכיבוש הורג. الاحتلال يقتل. ואז הם מרימים אגודל. נשים עטויות חיג'אב צחור מהנהנות לנו ומעזות חיוך צנוע. אין דמוקרטיה עם כיבוש.
מתנחלים מאיצים את רכביהם, מפנים מאיתנו מבט. מתנחלים מאטים את רכבם, יורקים בזעם "שבת שלום!", או עוצרים, מקללים. אוצר מלים דל, מנומר אברי מין. מתנחלות עוצרות את המכונית באמצע הצומת, פורצות החוצה, רצות עד אלינו חמושות במצלמת הטלפון. "חולי נפש!", צועקת אחת, "הארץ כולה שלנו!"
אנחנו עומדים שם רק שעה. רוח קלה מלטפת את פנינו. מסביב גבעות, עדיין ירוקות. מולנו עמדת החיילים. הם צופים בנו דרך הטלסקופ של התת-מקלע. אולי זאת השעה שבה המתח שלהם והשיעמום נסבלים.
לעתים רחוקות נתקף קצין מילואים בחמת זעם ובא להכריז על שטח צבאי סגור. לפתע מזנקים החוצה החינוך שלו, האג'נדה האישית שלו, היום הרע שלו, שרירות הלב. הוא מנסה לקרוע את הבאנר מהגדר. צורח, פניו רותחים. זה אירוע נדיר. בדרך כלל החיילים רוצים רק שהזמן יחלוף.
בתום ההפגנה אתמול נסענו לחווארה. העיירה דוממת מאז הפוגרום, כל החנויות מוגפות. חיילים פיטרלו ברחוב השומם, צעדיהם לאים.
מצאנו חנות אחת פתוחה לרווחה. קונדיטוריה, מרכז הסוויטס. מגשים גדושי בקלאוות נוטפות דבש. בעל הבית קם לקראתנו בתרועת שמחה. באתם מצומת תפוח? הוא זיהה את החברות שלנו ואת החולצות. ישבנו למלא את הפה בכל זני המתיקות העודפת. כנאפה, סמבוסה. בשולחן הסמוך בעל הבית, אביו חבוש כאפיה והבנים מעבר לדלפק. מעטרים אותנו בחיוך, מגישים מים קרים. ואנחנו, פלח מ'מסתכלים לכיבוש בעיניים', שמחים בהם ששימחנו אותם וליבנו מכווץ מצער. היה מתוק. היה הרבה אוויר ואור פרוץ, וריק גדול.
היה מתוק ביום שישי בשטח הכבוש, לפני שבת בקפלן. היה מר.
