הסיכוי היחידי לנצח בבחירות, כפי שמסביר היטב ספי רכלבסקי (למשל בפודקאסט שלו עם משה רדמן), הוא דומיננטיות של מפלגת מרכז גדולה שתעביר אנשים מימין לשמאל. מי שבנמצא ויכול להוביל מפלגה כזו הוא נפתלי בנט בשילוב עם גדי אייזנקוט ואליהם יצטרפו לקואליציה מפלגות האופוזיציה הנוכחיות. אלא שלממשלה כזאת לא יהיה אינטרס ולא יהיה כוח פוליטי לקדם את פתרון הסכסוך, והשותפות לממשלה לא יילכו גם ל "הכרעה" נוסח בנט. אז מה נשאר? – "ניהול הסכסוך".
מתוך מפלגות הקואליציה ההיפותטית הזאת, היחידים שיתכן ויפעלו לקידום הסדר מדיני הם "הדמוקרטים", אבל הם לא יהיו חזקים מספיק והם גם לא יפרקו את הממשלה על הנושא הזה – כי מהלך של פירוק יחזיר את אסון הימין לשלטון. ובאשר למפלגות הערביות, הנושא אינו חשוב מספיק עבורן כי הן יתמקדו בנושאי פנים, בתוך הקואליציה או לצידה.
לטווח ארוך זה יוביל כמובן לפיצוץ נוסף, אבל כולם ישתדלו שזה לא יקרה בקדנציה שלהם.
ערן עציון, ששווה להקשיב לו (למשל בפודקאסט שלו עם משה רדמן) טוען שה"עולם" לא יאפשר לנו להמשיך עם "ניהול הסכסוך". לא העולם הערבי ולא זה המערבי. אני חולק עליו, את טראמפ להערכתי זה לא באמת מעניין, ואצל האחרים זה נושא חשוב אך לא מרכזי מספיק בשביל לעמוד על הרגליים האחוריות, להתעקש ולפגוע בכך באינטרסים חשובים יותר שלהם.
ערן עציון טוען בצדק שאין תוחלת ל "ניהול הסכסוך", ומי שינסה זאת יגלוש בהכרח ל"הכרעה" ול"ספרטה" או למצער, לניסיון למצוא פתרון. הוא צודק, אבל למרות זאת מה שיקרה בפועל הוא ש"ננהל" ו"נצמצם". לאסוננו אין אפשרות ריאלית אחרת במציאות הפוליטית המחורבנת, כי מרבית הישראלים ה"ליברלים" מעדיפים להמשיך לדפוק את הראש בקיר, להתעסק עם פלדשטיין וזיני ושאר הנגזרות, ולא להסתכל למציאות בעיניים. אלה שאינם ליברלים, המשיחיים והפופוליסטים, מתים על "ספרטה". "קידמה" ו"מדינה מתוקנת" אלו קללות עבורם.
יש סיכוי שממשלת בנט ושותפיו תהיה ממשלה טובה במובנים רבים, אבל לא כזאת שתקדם את פתרון הסכסוך. הייאוש יהיה יותר נוח. אלימות המתנחלים תרוסן, אולי יפונו חלק ממאחזי הטרור, מיליציית יהודה ושומרון תפורק חלקית ותחזור זמנית לצה"ל. המשטרה תחזור לתפקד חלקית והשב"כ גם. מערכת המשפט תיוצב ותחזור להכשיר את השרץ של הכיבוש, אבל תתן סעד לאנשים פרטיים שנעשה להם עוול. בתי הכלא יתקרבו יותר לסטנדרטים של מדינה דמוקרטית וליברלית. במערכת החינוך ינתן מקום להשמעת מגוון דעות. ויהיו עוד תיקונים נדרשים רבים.
כל אלה ידרשו אנרגיה רבה ומאבק עצים עם הפאשיזם. הממשלה (אני מקווה) תפעל בכל הכוח כדי לנסות להחזיר אותנו עשר שנים אחורה, משמע מדינה שפוייה שמנהלת את הסכסוך. לא פותרת אותו. המציאות תהיה שלא תישאר אנרגיה ולא יהיה רצון להתקדם מעבר לכך, ואף שוטר עולמי לא ייאלץ אותנו לעשות אחרת.
המשמעות עבורנו, הפעילים נגד הכיבוש, היא שנוכחותנו ופעילותנו חשובה וקריטית, גם לפני הבחירות ולקראתן וגם אחריהן. אי אפשר להסתפק בוועידות שלום ובפעילות "רכה". חייבים לקרוא בקול גדול שהכיבוש הוא לב הבעייה ולהפסיק להסתיר אותו. חייבים להיאבק נגד תנועת ההתנחלות – בכל מופעיה והתגלמויותיה ולהיאבק בשקר של "קומץ אלים בשוליים". חייבים להיות בשטח, בכל שטח. בגופנו בגדה המערבית, בקולנו במערכת החינוך, בהימצאותנו בתקשורת, בעמידתנו בבתי משפטי, בדיפלומטיה, בכל מקום.
למה? כי מתישהו בעתיד, כשהדרכים האחרות יובילו למבוי סתום, אולי יימצא מישהו רלוונטי שיגיד "בואו נקשיב להם, בואו ננסה משהו אחר". וגם כי מה שאנחנו עושים מאט אולי את הדהירה לתהום, וגם כי אנחנו מראים לפלסטינים ול"עולם" שיש גם ישראלים אחרים מאלה שנוגשים ומתעללים בהם, וגם כי אנחנו לא יכולים אחרת.
חייבים להחליף את הממשלה, אבל זה ממש לא מספיק.
