השלב הראשון של העסקה מומש, אנחת הרווחה וקולות השמחה לשחרור החטופים מאחורינו. אבל זה לא מספיק. ממש לא.

בואו ניזכר בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, מלחמת אוקטובר הראשונה. המלחמה נפתחה במהלך מבריק של המצרים. ההצלחה המצומצמת של חציית התעלה והיאחזות בצידה השני נוצלה על ידי המצרים למהלך אסטרטגי ששינה את ההיסטוריה. מהלך שהובל על ידי שני אישים גדולים, אנואר סאדאת בצד המצרי והנרי קיסינג'ר בארצות הברית. הצד הישראלי אולץ לעשות את הדבר הנכון, אבל עשה אותו. עשה אותו למרות התנגדות האופוזיציה, שגוש אמונים היה בה כבר אז גורם חשוב, אופוזיציה שהוביל מנחם בגין, ששנים ספורות לאחר מכן שינה את עמדתו והשלים את המהלך שהתחילו גולדה מאיר ויצחק רבין. גוש אמונים כמובן התנגד גם להסכם השלום שהוביל בגין, מזל שהגוש היה מיעוט צעקני ולא מיעוט דומיננטי שמוליך את הרוב באף.

המהלך התחיל בהפסקת האש בסיומה של המלחמה, שבה אולצה ישראל שלא להשמיד את ארמיה 3 המצרית, המכותרת. המשיך בהסכם הפרדת הכוחות באפריל 1974 שקויים במלואו בלי "שטיקים וטריקים", ושרד גם את החלפת ראשי הממשלה, המשיך ב"הסכמי הביניים" שנחתמו ב-1975, לאחר לחץ אמריקאי שכלל הקפאת עסקות נשק ו"בחינת היחסים".

ההסכם של שנת 1975 כלל הצהרה עקרונית שהסכסוך ייפתר רק בדרכי שלום. עיקרו – הפרדת כוחות נוספת, נסיגה ישראלית משדות הנפט ומאזורי התיירות, כח רב לאומי שיישב בסיני והתחייבות מצרית לדלל את הכוחות בחצי האי. מצרים קיבלה בחזרה את תעלת סואץ, את שדות הנפט ואת חופי מפרץ אילת עם פוטנציאל התיירות שבהם. כל זה הוביל כאמור להסכם השלום ב-1978, תוך מאבק עם המחאה הקולנית האלימה והמתמשכת של הוריהם הרוחניים של בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן-גביר.

מה היה לנו? מדינאים גדולים במצרים ובארצות הברית, נחישות אמריקאית לאלץ את ישראל לפעול נכון תוך הפעלת לחץ לא מתון לצורך כך. ממשלה ישראלית שעושה את הדבר הנכון רק בסוף, ורק לאחר שנאלצת, אבל עושה אותו. אופוזיציה שמנסה להתנגד, שמנהיגה "עובר צד" לאחר שניצח בבחירות ומשלים את המהלך אל מול אופוזיציה צעקנית משיחית וגזענית. הישג היסטורי, החשוב ביותר בתולדות ישראל מאז הקמתה.

נקפוץ קדימה, לינואר 2025. טראמפ שנבחר כנשיא מודיע טרם הכתרתו שאם לא יושג הסכם בעזה עד לכניסתו לתפקיד "יפתחו שערי הגיהנום". ואכן, מושג הסכם, שוב תוך התנגדות הגזענים המשיחיים שאף התפטרו מהממשלה, ושוב רק בעקבות לחץ ואיומים של ארצות הברית.  אבל בניגוד לעבר, רק השלב הראשון של ההסכם מומש, רק חלק מהחטופים שוחררו, וודאי שהצדדים לא הגיעו לשלב המדיני. ישראל הפרה את ההסכם, הנשיא טראמפ עבר למחוזות אחרים ואיבד עניין, הגזענים חזרו לממשלה, מרבית החטופים שנותרו מתו, חיילים הוסיפו למות, המפונים עדיין מפונים, ישראל מעצימה את פשעיה לכדי רצח עם. מה היה לנו? מנהיג אמריקאי קפריזי, מנהיגות ישראלית המשלבת פאשיסטים ואופרטוניסטים, מנהיגות פלסטינית נפשעת שהביאה אסון נוסף על עמה,  הכתמתה של ישראל לנצח כרוצחת עם, כשלון היסטורי, הנורא ביותר בתולדות ישראל, בכיה לדורות.

נחזור להיום, שנתיים לאסון. שנתיים למלחמה בעזה, מתוכן שנה וחצי מיותרות. נחתם הסכם. השלב הראשון מומש. השלבים הבאים מקרטעים וסיכוי גדול שהם ימוסמסו – תוך שיתוף פעולה בין "הקיצוניים משני הצדדים", החמאסניקים הערבים והיהודים. טראמפ ואנשיו מגלים בינתיים מחוייבות אבל ספק אם זה יחזיק לאורך זמן. נתניהו ינסה לשמר את ממשלתו באמצעות חידוש המלחמה תוך "בליימנג גיים" "מבריק". ימשיך במסע הבחירות במקביל לצעדים שיבטיחו את נצחונו באמצעות צמצום נוסף של המרחב הדמוקרטי שעוד נותר בישראל, יימצא זירות נוספות לשמר את המלחמה, אחת מהן בגדה המערבית.

והאופוזיציה? והמחאה? מה יעשו כל אלה שהסבירו לנו ש "קודם כל שחרור החטופים". הינה התממש ה"קודם כל", מה עכשיו יהיה "קודם כל"? האם יבינו סוף סוף שהסכסוך/ כיבוש/ הבעיה הפלסטינית הם לב הבעיה הישראלית? מה יעשו כל אלה שאמרו לנו "אתם צודקים, אבל עכשיו זה לא הזמן", יחשבו שעכשיו זה כן הזמן? יעשו משהו בנדון? מה יעשו ראשי המחאה שנזהרו מהנושא כמו מאש, קודם מהכיבוש ואחר כך מהתייחסות למה שאנחנו מחוללים בעזה. כי הפיכה משפטית, כי החטופים, כי הימין הרך, כי כולם אנטישמים, כי כי כי…

מה יעשו הפוליטיקאים? יחזרו לנהל את הסכסוך?  ימשיכו לנסות לפתור את הסימפטום ויתעלמו מהמחלה? מה תעשה התקשורת, שמסתירה מהציבור בישראל את הנעשה בשמנו בעזה ובגדה? כל מי שהיה ברחובות, בגופו או ברוחו, צריך להמשיך ולצאת אליהם, לתבוע שההסכם ימומש על כל שלביו, לדרוש להעלות את "הבעיה הפלסטינית" לראש שמחתנו, ולסיים את הכיבוש. נגמרו התירוצים.

המאמר פורסם לראשונה ב-30.10.25 ב"זמן ישראל"