זה קורה מדי שבוע בשבוע. פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" לצד מפגינים מן השורה מניפים שלטים עם האמירה "רק שלום יביא בטחון" או "אין בטחון עם כיבוש" ותמיד יימצא המפגין הנאור, הרל"ב, שישאל "נכון, אבל עם מי תעשה שלום?". וכל עוד יש בנו הכוח אנו עונים "עם הפלסטינים" ומיד נענים: "להם תיתן מדינה ביהודה ושומרון, 15 ק"מ מן הים?". ואכן, הרוב המכריע של הישראלים מתנגד היום ל"רעיון שתי המדינות", כלומר לקיומה של מדינה פלסטינית ממערב לירדן. בסקרים שונים עומד שיעור ההתנגדות על כ-70% ומקרב היהודים המספר עשוי להגיע ל-80%. רק כ־20% מתושביה היהודים של ישראל רוצים במדינה ממזרח לנו שתניף דגל בצבעי האבטיח.

הנימוקים של 80 האחוזים אינם מופרכים: הטענה המרכזית היא שהקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית מסכנת את עצם קיומה של ישראל. הרי יהודה ושומרון חולשים על מישור החוף, שבו נמצאים מרכזי האוכלוסייה והתשתיות האסטרטגיות של ישראל. גם אם כוונת חותמי הסכם השלום מן הצד הפלסטיני תהיה טהורה קיים עדיין החשש שהמדינה החדשה תיפול לידיהם של גורמים קיצוניים ותהפוך לבסיס יציאה להתקפות טרור ואף לכאלה נרחבות יותר.

הדברים אינם חסרי בסיס: ההתנתקות ב-2005 שאיפשרה את הקמת מדינת החמאס או נסיגה חד-צדדית מלבנון שהותירה פתח למעורבות האיראנית ואת הקמת הזרוע הצבאית של חיזבאללה. הטענה היא שהקמת מדינה פלסטינית תהיה חזרה על כישלונות אלה בקנה מידה מסוכן יותר. ויש גם את טענת חוסר ההיתכנות המעשית במציאות הנוכחית. ההתנחלויות, העדר אמון בין הצדדים, והפילוג הפנימי הן בקרב הפלסטינים והן בקרב הישראלים לא יאפשר זאת.

סיכם את הטיעונים הללו אריה אלדד: "הלקח שהשמאל מסרב ללמוד: ההפרדה שהבטיחה שלום - הביאה את ה-7 באוקטובר" בהוסיפו ש"גם אחרי שחמאס הפך לפני 20 שנה את רצועת עזה לבסיס הטרור הגדול במזרח התיכון, ימשיכו להיות מנותקי מציאות בינינו שיטענו שהתנתקות מהפלסטינים תהיה טובה לביטחון המדינה" (מעריב 12.12.25)

המציאות היא שיש בקרב הציבור הישראלי רבים הדוחים כל אפשרות להסכם ולפשרה עם פלסטינים מן הנימוק ש"הפלסטינים לא רק שאינם מוכנים לשלום, הם גם לא מוכנים לשום הסדר שבו יש ליהודים מדינה" . מפתח התלוי על צווארם של צאצאי הפליטים של 48' הוא ההוכחה הציורית לכך. ועדיין לא הזכרנו את הימין המשיחי  המאמין שהארץ מן הים ועד הירדן (ומעבר לנהר) שייכת לעם הנבחר ורק לו.

כדי להשלים את התמונה ראוי לצטט שוב את אריה אלדד המייצג את הימין האידאולגי העמוק: "הטיעון העיקרי נגד הקמת מדינה פלסטינית אסור שיהיה טיעון ביטחוני. גם אם נשתמש בפטריות הזיה ונאמין שייתכן מצב שבו לא יהיה אפילו כלי נשק אחד בידי הערבים - אוי לנו אם נסכים להקמת מדינה פלסטינית. לא בגלל הערבים: בגלל עצמנו. אין עם נורמלי אחד בעולם המוכן לוותר מרצונו על לב מולדתו. אין עם שפוי המתייחס למולדת שלו ביחס אינסטרומנטלי, כאל 'מקלט בטוח', ולא ביחס ערכי, כאל מולדת".

אלא שמדינת ישראל אינה יכולה להתיר לעצמה אל הלוקסוס הזה. עינת וילף, שזכתה לראיון מפרגן במעריב (12.12.25) מעידה שהיא התפכחה מאז ימי חברותה בכנסת (בסיעות העבודה ועצמאות של אהוד ברק). היא אמנם טוענת שהפלסטינים אינם מוכנים לשום הסדר עם ישראל אבל היא מכירה בכך ש"מדינת ישראל, בוודאי בהיותה קטנטנה במרחב ערבי ומוסלמי ותלויה בעולם, צריכה להבהיר שרצונה בשלום ושהיא חותרת לשלום בתנאים מסוימים במקום להגיד 'לא' לכל יוזמה. רק לאחרונה יורש העצר הסעודי אמר שישמח להתקדם להסכמי אברהם בתנאי שייפתח מסלול לשתי מדינות וישראל בתגובה אומרת 'לא מסכימה'". בסופו של דבר גם וילף מגיעה למסקנה שראוי לקדם שלום הכרוך במחירים "על בסיס קבלה ערבית ופלסטינית של הציונות".

היו שנים שבהן רוב בציבור הישראלי תמך בפשרה טריטוריאלית ובכינונן של שתי מדינות. בסקרים שערכו המכון לדמוקרטיה בישראל ואוניברסיטת תל-אביב ב-2007 הגיע שיעור תמיכה של כ-70% בציבור היהודי בפתרון שתי המדינות. גם בשנות העשור השני של המילניום רוב הסקרים מצאו שהתמיכה בקרב ישראלים-יהודים בפתרון שתי המדינות, היה בדרך-כלל סביב 50-60 אחוזים או יותר. הירידה המשמעותית בתמיכה בהסכם היפרדות כזה חלה אחרי 7 באוקטובר 2023.

המציאות הגלובלית והאזורית והתלות המוחלטת של ישראל בארה"ב אינה הנימוק היחידי לטובת פתרון שתי המדינות, פתרון שיהיה פשרה היסטורית כואבת אך הכרחית כאשר בפועל הפלסטינים מוותרים על 78% משטחי פלסטין בין הים לירדן . בנוסף, תומכיו של פתרון שתי המדינות טוענים כי מהלך כזה הכרחי כדי לשמור על ישראל כמדינה דמוקרטית, שכן המשך השליטה על מיליוני פלסטינים בשטחים ללא זכויות אזרח מלאות מקעקע את אופייה הדמוקרטי.

סיומו של הסכסוך והקמתה של מדינה פלסטינית ינטרל את העוינות של מדינות ערב והמדינות המוסלמיות, יאפשרו לישראל להתקיים במרחב, ליצור שגשוג כלכלי ויחזירו לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית, שכה חסרה לה בימים אלה, ואף יתעמעם  פרץ האנטישמיות סובב עולם.

ממשלות נתניהו "ניהלו" את הסכסוך והחזיקו בחיים את חמאס כדי לחבל באפשרות המתבקשת של פתרון ההיפרדות כשמן הצד האחר לשולחן הדיונים יושבים נציגי אש"ף שעמדתו הקבועה זה שנים היא שמדינה פלסטינית תקום  בגבולות 1967 עם מזרח ירושלים כבירה לצד מדינת ישראל. כבר ב-1988 - מועד הכרזת המדינה הפלסטינית - הצהיר יאסר ערפאת שאש״ף מקבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, שמשמעותן היא הכרה במדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967. מדובר בפשרה היסטורית ויציבה תוך ויתור על מימוש מלוא הדרישות הפלסטיניות. חמש שנים אחר כך, ב-1993 עם החתימה על הסכמי אוסלו כתב יו"ר אשף לראש הממשלה יצחק רבין כי הארגון המייצג את העם הפלסטיני מכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון.

גם יורשו של ערפאת, נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, תומך בעמדה זאת באורח עיקבי. בין הצהרותיו: "אנו תומכים בפתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 1967, עם מזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית” ו“איננו מחפשים מדינה אחת ואיננו מחפשים לפגוע בישראל. אנו רוצים מדינה משלנו לצד מדינת ישראל.”

אכן אין לכל הפלסטינים עמדה אחת ואחידה. כמו בישראל, יש שם קשת רחבה של עמדות, שחלקן מקורן בפרוש שנותנים הקיצונים לדתם. להם יש חמאס אך גם לנו יש את החמאס שלנו. עם זאת ההנהגה הפלסטינית הרשמית (אש״ף והרשות הפלסטינית) הכירה בישראל ותומכת בפתרון שתי מדינות כבר יותר מ־30 שנה. אמנם מעמדו של אש"ף בקרב הפלסטינים התדרדר – לא מעט בזכות שיתוף הפעולה של הרשות עם ישראל – אך גם מי שמצהיר וקורא להשמדת ישראל אינו מייצג את כל העם הפלסטיני. וראוי להכיר בעוד עובדה: כעת אין לפלסטינים מה להפסיד ולכן עמדות קיצוניות זוכות לפופולריות (כך גם התמיכה בזוועות 7 באוקטובר). כאשר יהיה אופק מדיני וכלכלי וכאשר ימומש חזון המדינה הפלסטינית, הקולות הללו יתמעטו באחת.

השורה התחתונה היא שבין הירדן לים חיים שני עמים. לכל אחד מהם זכות שווה לחירות, לביטחון ולהגדרה עצמית. המציאות הקיימת – של כיבוש מתמשך, שליטה צבאית ואלימות – פוגעת בשני העמים ומובילה לעתיד של יאוש המצמיח מלחמה וטרור.

פתרון שנשען על הכרה הדדית, גבולות מוסכמים, נסיגה ישראלית לגבולות 67' עם תיקונים מוסכמים שיסיימו את הכיבוש, פתרון יעיל וצודק בסוגיית ירושלים, פיצוי (סימלי) לפליטי 48'  ובניית עתיד של שיתוף פעולה אזרחי, כלכלי ואזורי משמעותם עתיד בטוח לשני העמים.   את חלומות מדינת ההלכה הדתית, היהודית או המוסלמית, יש להותיר לתפילות.