איחוד הרשימות של בנט ולפיד לקראת הבחירות לכנסת שיערכו השנה ב-27 באוקטובר הפתיע בעיתויו. הודעת האיחוד מתחילה למעשה את מערכת הבחירות ויש בה יתרונות. לפיד מביא איתו קאדר של חברי כנסת יעילים, מנגנון משומן ומימון מפלגות בעוד בנט חף מכל אלה. מאידך, המהלך מסיר את החשש שבנט ישתף פעולה עם הנאשם ומפלגתו לאחר הבחירות.

הצפי הוא שאייזנקוט יזנק בהעדר ברירה הישר לתוך היחד. אז מה נקבל? מפלגת ראי של כחול-לבן  של גנץ-לפיד-אשכנזי-יעלון שהתמודדה ב-2019 בבחירות לכנסת ה-21. תוצאתן היתה 35 מנדטים לכחול-לבן מול 35 של הליכוד וממשלת מעבר בראשות נתניהו. הסיבה: 10 מנדטים של הרשימות הערביות לא שותפו במשחק. גם עכשיו האופוזיציה היהודית מגרדת את 60 המנדטים מלמטה. סקרים ראשונים אחרי הודעת האיחוד בין בנט ולפיד מלמדים שלגוש האופוזיציה עדיין אין רוב ללא המפלגות הערביות.

אכן כדאי להביא בחשבון את התועלת שבצירוף מפלגות ערביות כדי להקים ממשלה יציבה אך ראוי גם שלא להתעלם מן ההיבט הערכי של "ממשלת ציונים בלבד" כהגדרת בנט-לפיד- אייזנקוט. בראשית הדברים יש לומר חד-משמעית שאין דמוקרטיה בלי ערבים, המהווים 20% מאזרחי המדינה בעלי זכות הבחירה וההתמודדות. לשם כך חשוב להבהיר את המושגים "מדינה", "עם" ו"לאום".  

"מדינה" היא מערכת פוליטית מאורגנת בעלת ריבונות על שטח מוגדר התחום בגבולות שמקובלים ומוסכמים על ידי מדינות-לאום אחרות. תושביה של אותה מדינה הם בני אותו "לאום" שמשמעותו היא איגוד של אנשים בעלי מאפיינים משותפים החיים תחת ממשל אחד בגבולות מוכרים. "עם" הוא קבוצה חברתית בעלת מאפיינים דומים וייחודיים, כגון מוצא אתני, שפה, דת, תרבות, היסטוריה, מנהגים או אזור גאוגרפי. מכאן למדים שעמים אחדים יכולים ליצור יחדיו מדינת לאום אחת (ארה"ב, קנדה) ומאידך יש עמים שאין להם מדינת לאום יחודית (הכורדים).

מדינת הלאום ישראל, כאמור, מורכבת מבני העם היהודי/עברי (עברי לטובת חסרי האמונה שרואים ביהדות דת בלבד), שהם הרוב, ומבני העם הפלסטיני שיש בהם מאמיני דתות שונות. אין זאת תופעה יחודית, כך בלגיה (ואלונים ופלמים), כך ספרד (קסטיליאנים, קטלונים, אנדלוסים, באסקים), כך הממלכה המאוחדת (אנגלים, סקוטים, וולשים ואירים) ועוד ועוד. במדינה דמוקרטית זכאים כל אזרחיה לזכויות שוות וסטיה מעקרון זה מוליכה אותה לכיוון של מדינת אפרטהייד.

העובדה שציונות הרצליאנית הוקמה כתנועה למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית אינה אמורה לפגום במהות הדמוקרטית של מדינת הלאום ישראל, שבה חיים גם בני העם הפלסטיני. הדברים נאמרו במגילת העצמאות ולכן מגמת מפלגות האופוזיציה הציוניות בהטלת וטו על שיתופן בממשלה של מפלגות ערביות, שאין לצפות שתהיינה ציוניות, היא צעד משמעותי לעבר האפרטהייד.

נזכיר רק שב-1975 אימצה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטה זו בוטלה ב-1991 אולם המציאות בשטחי הגדה המערבית הכבושה (כך על פי הדין הבינלאומי) עונה להגדרת האפרטהייד ומכאן שמפעל ההתנחלות, הנעשה בתמיכת הממשלה, גם הוא כזה ובכך הוא נוגד את המהות הציונית.

כללי המשחק הקובעים בפוליטיקה הם הכדאיות והעדפת המצוי על הראוי. לכן נשאלת השאלה האם המענה למבחן הזה על פי הטרומוויראט בנט-לפיד-אייזנקוט אינו שגוי. לשיטתם, כך משתמע, עדיף להקים קואליציה עם הליכוד הביביסטי או עם בן-גביר הכהניסט או עם גולדקנופף האנטי ציוני מאשר להקימה עם מנסור עבאס, שכבר הוכיח את ערכו בממשלת השינוי. בששת החודשים עד לבחירות הם רשאים לשנות דעתם.

"אין דמוקרטיה עם כיבוש" היא סיסמה מוכרת ונתמכת, אם כי אינה קונצנזוס. כעת יש לומר גם "אין דמוקרטיה ללא ערבים" ולא להיכנע למכונת הרעל שכבר החלה במסע ההסתה.