בימים האחרונים אנו עדים ל"העלאת הרף" של ההתבטאויות הביקורתיות כלפי ונגד ישראל במדינות שונות בעולם, באירופה בעיקר. בלטו ביניהן האמירה התקיפה של הקנצלר הגרמני נגד הפגיעה האנושה של צה"ל באוכלוסיה אזרחית ברצועת עזה, שלוותה בהודעה שגרמניה תטיל אמברגו על אספקת נשק התקפי. דברים נוקבים מאוד השמיעו  גם ראשי הממשלות של אוסטרליה וניו זילנד ושר ההגנה האיטלקי. מסתבר שמדינות רבות בעולם אינן מוכנות לקבל את גרסאות מדינת ישראל על אודות המתרחש ברצועת עזה.

אין ספק שבהקשר זה נודעת חשיבות רבה לסיקור הרחב של הזוועות ברצועה בתקשורת הבינלאומית האלקטרונית והמודפסת. אך אין  מדובר רק ברצועת עזה. התקשורת הבינלאומית מסקרת בהרחבה גם את מעללי וזוועות הכיבוש בגדה המערבית, והדברים נופלים על אוזניים קשובות מאוד.

לא ייפלא, אם כן, שלרשימת המדינות שהודיעו על כוונה להכיר במדינה פלסטינית הצטרפו ממש בשבוע האחרון מדינות נוספות וביניהן קנדה, פורטוגל ואוסטרליה. ממשלת ישראל הגיבה, כצפוי, בזעם רב על ההודעות הללו. מנגד, רבים בציבור  שוחר השלום, שרואה בכיבוש אסון, וכך גם בארגוני זכויות האדם הגיבו על כך בשמחה מופגנת.

אני מציע למתן מאוד את השמחה. ברור שאין פתרון לקונפליקט הישראלי- פלסטיני זולת פתרון שתי המדינות. אולם, אני חושש שאקט ההכרה במדינה פלסטינית  איננו "מתכתב" עם המציאות בעת הזו. מדובר באקט דקלרטיבי שספק רב מאוד האם יש בו כדי לסייע לקדם דברים אמיתיים באופן קונסטרוקטיבי.

אינני רוצה לעסוק כאן בשאלות כבדות משקל שקשורות למצבה של הרשות הפלסטינית ולמסוגלותה למנף את הישג ההכרה הבינלאומית המתרחבת. אני מעדיף להתייחס למשמעות הדברים מבחינת ישראל. כאן חשוב לדייק, ממשלת ישראל הנוכחית, שמונעת ונשלטת על ידי מפלגות ימין קיצוני משיחיות מבצעת טיהור אתני רחב בשטחי C. הטיהור האתני שמתעצם בשנתיים האחרונות, ומתרחש גם בעצם הימים האלה, מבוצע באכזריות על ידי טרוריסטים יהודים אלימים. הטיהור האתני הביא עד עתה לגירוש של עשרות קהילות של אוכלוסיה בדואית-פלסטינית מאדמתן ומבתיהן. השטחים ש"טוהרו" אינם רחוקים בגודלם ובהיקפם משטחה של רצועת עזה.

ממשלת הימין "על מלא" מאפשרת לטרוריסטים היהודים להמשיך ולפרוע בקהילות פלסטיניות תוך "עצימת עיניים" ולעיתים אף תוך סיוע פעיל של הצבא (כולל המינהל האזרחי) והמשטרה שמתפקדים, הלכה למעשה, כ"מיליציות כיבוש" בניגוד מוחלט לאחריותם על פי הדין הבינלאומי.

מעבר לטיהור האתני, פרקטיקות הכיבוש הנפשעות פוגעות בחופש התנועה של האוכלוסיה מה שגורם, בין השאר, למניעת אפשרות לעבודה ופרנסה מעשרות אלפי פלסטינים. בנוסף לכך מוערמים קשיים רבים על חקלאים בכל רחבי הגדה המערבית ונמנעת מהם במקרים רבים גישה לחלקותיהם. מקוממת במיוחד היא הערמת הקשיים בכל הקשור לגישה למקורות ולאספקת מים. כל אלה הם רק איזכורים על  "קצה המזלג" של המציאות המרה של חיי הפלסטינים תחת הכיבוש הדורסני של מדינת ישראל. למרבה התסכול, מערכת המשפט הישראלית, ובכלל זה בית המשפט העליון, מעניקה תימוכין לרוב העוולות הללו.

נשאלת השאלה האם ההכרה במדינה פלסטינית, תשפיע ו/או תשנה במשהו את המציאות הזו שבין השאר, ואולי בעיקר, חותרת לחיסול האופציה של הקמת מדינה פלסטינית? אני טוען שהמדינות שמכירות או שעומדות להכיר במדינה פלסטינית מחמיצות בגדול את ה"עיקר".

העיקר הוא שהצהרות אינן הדרך להשיג את המטרה כאשר מדובר בממשלת ישראל שפועלת יותר ויותר כממשלה "מטורפת". מה שנדרש הוא הפעלת לחץ אפקטיבי רב-מימדי, ובלתי-מתפשר על ישראל כדי להפסיק את פרקטיקות הכיבוש האיומות שהופכות את חיי רבים מהפלסטינים לבלתי-נסבלים ומכוונות לסיכול האפשרות למימוש פתרון שתי מדינות. צריך לעסוק בכך ולא בדקלרציות.

ה"משחקים" והאינטרסים הבינלאומיים מורכבים, ולא תמיד בהירים ובוודאי שאינם ניתנים לשליטה. אבל אנחנו, פרטים וארגונים ישראלים שמכירים, מבינים וחווים יום יום את המציאות האיומה בשטח, שמתוארת למעלה, חייבים להציג את האמת שלנו. עלינו לדרוש מהמדינות הללו לא להסתפק בהצהרות, אלא לפעול נגד מדיניות ופרקטיקות הכיבוש, תוך אמירה מפורשת שלהיות ידיד ישראל בעת הזו משמעו להתנגד למהלכיה של ממשלת ישראל ולפעול נגדם.

למרבה הצער, רק לחץ בינלאומי תקיף ואפקטיבי עשוי, אולי, לשנות את הנתיב ההרסני שבו אנו פוסעים, נתיב שפוגע אנושות בחברה ובאוכלוסייה הפלסטינית, אבל מחולל הרס גם בחברה הישראלית כסרטן קטלני שפושה בגוף.

נכון ש"על פניו" כוחנו והשפעתנו דלים יחסית אבל אסור להירתע בשל כך. יותר מזה, עלינו להציב יעדים מאתגרים בגישתנו לשיח עם המדינות שמוכנות להכיר במדינה פלסטינית. עלינו להסביר ולתבוע מהן בין השאר, שידרשו מממשלת ישראל לפנות את כל  מאחזי הטרור הבלתי-חוקיים, עלינו לדרוש שיפעלו  להשבת עשרות הקהילות המגורשות למקומות מהם גורשו. עלינו להסביר כי בהעדר דרישה מממשלת ישראל לטיפול אפקטיבי בטרור היהודי ובטרוריסטים המשיחיסטים שנחושים להמשיך במעלליהם, תוך גיבוי של הממשלה ורשויותיה - ההצהרות על הכרה במדינה פלסטינית הן (כמעט) ריקות מתוכן.

אינני נאיבי. אין כל "הבטחה" להצלחה בדרך הזו. אבל, מנגד, אינני רואה דרך אחרת, ובשלב הזה בוודאי ש"אין מה להפסיד". הקול המוסרי, אך גם הענייני הזה, יכול וחייב לצאת מאיתנו, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר.