אף שאני נמצא כעת  במרחקים אני מתקשה, כמו חברותי וחבריי שנמצאים כעת ב"שטח" לעכל את הגירוש הנורא בסוף השבוע שחלף של קהילת מערג'את מאיזור המחיה והמגורים שלה בדרום בקעת הירדן. בכל רגע של מחשבה על השעות הרבות שליוויתי את בנות ובני הקהילה, עולות דמעות בעיני. והדמעות הן דמעות כאב, אבל גם של זעם.

אני "שומע" את צהלות השמחה של חלאות המין האנושי והעם היהודי, הטרוריסטים היהודים המשיחיסטים האלימים המנוולים,  שחוגגים את ה"הצלחה", ונוטלים לעצמם את הקרדיט על גירוש  מערג'את, בהמשך לעשרות הגירושים הקודמים. אני קורא גם את הדברים הקשים של חברותי וחבריי המופלאים פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" ופעילים/ות נוספים. חלקם נמצאים ממש כעת בשטחי מערג'את ומנסים למנוע ביזה של רכושם שנותר מאחור של חברי הקהילה הפלסטינית על ידי הטרוריסטים. מחלק מהדברים שנכתבו בעיקבות הגירוש עולה תחושה של תסכול וכישלון שכן מאמצים רבים מאוד הושקעו בניסיון למנוע אותו.

אך במקביל חובה לומר זאת: מי שמררו את חיי התושבים, במגוון פעולות מתועבות ואלימות, הם אכן החלאות שמוזכרים למעלה. אבל הזוועות הללו לא היו מתאפשרות, והטרוריסטים לא היו "מצליחים" לבצע את זממם לולא הגיבוי והתמיכה של רשויות מדינת ישראל שתיפקדו וממשיכות לתפקד כתומכי הטרור היהודי הנפשע במערג'את ובכל רחבי הגדה המערבית, וכמי ששותפים בפועל לחזון הטיהור האתני של שטחי C.

הם אלה שנושאים באחריות ובאשמה שאין לה מחילה. רשימת האשמים והאחראים לזוועות ארוכה ו"מרשימה". למן ראש הממשלה ושר הביטחון (הקודם והנוכחי) דרך שרי הממשלה וחברי הכנסת, בפרט אלה הנמנים עם מפלגות הימין הקיצוני המשיחי, שהתייצבו בפועל ממש לצד הטרוריסטים. ואינני שוכח לרגע את אחריות מערכת המשפט, כולל בג"ץ, שמכשירים את שיקוצי ועוולות הכיבוש.

ומעבר להם אחראים ואשמים כל דרגי הפיקוד הרלוונטיים של מיליציות הכיבוש (מה שאתם מכירים כצה"ל, משטרה ו"מינהל אזרחי"). הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, אלוף פיקוד המרכז (הריבון בגדה המערבית) מפקד מחוז ש"י של משטרת העבריין המורשע הכהניסט, וכל כפופיהם הרלוונטיים. כולם מעלו בתפקידם להגן על כל האוכלוסיות בגדה המערבית, ופעלו/ פועלים בשירות חזון הטיהור האתני המתועב והטרור היהודי שנועד לממש אותו בפועל.

צריך להבין ולדייק את הדברים. מדינה שתומכת באמצעות רשויותיה בפשעים ובפושעים מן הסוג הגרוע ביותר מאבדת את אושיות היסוד שלה, ובעיני את זכותה המוסרית להתקיים. זה ה"סיפור" האמיתי של מערג'את וכל הקהילות שגורשו לפניה, וזאת מעבר לסבל הנורא של התושבים.

לכן יש לומר בקול גדול, בכל מקום ובכל שפה, גם אם כרגע הדברים נראים כביכול "מנותקים" - רק כאשר יושבו כל קהילות הרועים המגורשות, כולל מערג'את,  למקומן בביטחון, נוכל לומר שיש אולי עתיד למדינה הזו. כל תסריט אחר מותיר אותנו כאומת רשע פושעת שדינה לקרוס, בדרך כזאת או אחרת, לתוך עצמה.