"מה שקורה בשטחים נשאר בשטחים"

מלחמת 7 באוקטובר, שמבחינתה של ממשלת נתניהו תימשך עד למועד הבחירות ב-2026 ואף אחריו, מאפשרת לה להנציח את זוועות היום ההוא (מבלי ליטול אחריות על המחדל)  ולנצל את פשעי החמאס כדי להצדיק את פשעי המלחמה שצה"ל מבצע בעזה.

הציבור קונה את זה. מה שארע במסיבת נובה, בקיבוצים ובמושבים,  באופקים ובשדרות, בצמתים ובכבישים לצד העדויות של שורדי השבי, על מעשי האונס, העדויות על ההתעללות הפיזית והנפשית בחטופים, ההרעבה, השהיה הזוועתית במנהרות, כל אלה נותנים בסיס "מוסרי" להמשיך את ההרג וההרס גם במחיר סבלם של החטופים שנותרו בעזה ומשפחותיהם הממתינות להם כאן.

אלא שהממשלה לא היתה מצליחה לשתול בתודעה הציבורית את צדקת (לכאורה כמובן) המשך המלחמה על פשעיה ללא עזרת כלי התקשורת. לא רק "הראשים המדברים" בכל הערוצים (ולאו דווקא  רק בערוץ 14), המצדיקים את המשכה אלא גם שיטפון העדויות של שורדי הטבח והשבים מן השבי בכל תוכנית אפשרית. ויש לכך סיבה – לרצות את הצרכנים, לא להרגיזם.

הצבתו של אליל הרייטינג בראש סדרי העדיפויות, המכתיב את תכני השידור של כלי התקשורת ובראשם ערוצי הטלוויזיה, לא החלה ב-7 באוקטובר. הביטוי "מה שקורה בשטחים נשאר בשטחים" לא נולד עם הקמתה של ממשלת נתניהו-סמוטריץ'. הוא מנחה את כלי התקשורת כבר שלושה עשורים.

כלי התקשורת עם דגש על ערוצי המיין-סטרים מסקרים את מה שמתרחש בשטחים מנקודת מבט ביטחונית כשההתמקדות היא בפיגועים ובעימותים. לעומת זאת כמעט ואין מילה על הברוטליות של הצבא ועל פשעי המתנחלים. גם את השפעת הכיבוש על חיי האוכלוסייה הפלסטינית הס מלהזכיר. הישראלים שהתרגלו לדיווחים על עימותים ואלימות בשטחים. נעשו אדישים, "זה שם מעבר להרי החושך". ואם קורה שכלי התקשורת מדווחים אזי כמעט תמיד תובא הגירסה הישראלית – זו של דובר צה"ל וזו של המתנחלים – גם אם הניסיון מלמד שהאמת אינה נר לרגליהם.

במרכז ובימין הפוליטי, מתקשים להתחבר למציאות שבה יש לפלסטינים זכויות. במקביל, הצמרת הפוליטית מאז עליית נתניהו לשלטון בקדנציה השניה שלו וגם בימי ממשלת "השינוי"  יוצרת דה־לגיטימציה לעיתונאים שמדווחים על הנעשה מעבר לקו הירוק. זה מביא את התקשורת תאבת הרייטינג לסיקור סלקטיבי של אירועים בשטחים.

האמירה "מה שקורה בשטחים נשאר בשטחים" מתארת את ההשתקה או ההעלמה של מה שמתרחש בשטחים הפלסטיניים הכבושים מעיני הציבור על ידי כלי התקשורת המרכזיים. מדובר בהבדל תהומי בין המציאות היום־יומית של הפלסטינים תחת כיבוש ואת ההשפעה של הכיבוש על מערכות החיים בתחומי המדינה לבין התודעה של הישראלי הממוצע.

ערוצי התקשורת המסורתיים – הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים אינם ספקי המידע הבלעדיים של צרכני התקשורת. צריכת המידע נעשית כיום במידה רבה באמצעות הרשתות החברתיות, המפעילות אלגוריתמים המסננים את המידע בהתאם לצרכיהן המסחריים. כלי התקשורת המסורתיים (כולל אלו בגרסה הדיגיטלית) איבדו את מעמד הבכורה הבלעדי שלהם. הניו-מדיה מאפשרת לכל משתמש לעשות "מעשה עיתונאי" לכאורה. כך מתאפשרת "עיתונאות של טענה" שמשמעותה העלאתן של "עובדות" לא בדוקות ואף שיקריות ("פייק-ניוז"): "הוא אמר - אנחנו מפרסמים", היא הנוסחה העיתונאית החדשה גם בכלי התקשורת המסורתיים.

מכאן עולה השאלה האם האמת עדיין נחשבת? – המציאות היא ש"עיתונאות של טענה" או "עיתונאות אנטנה" מאפילות על מערכות עיתונאיות מסורתיות. ההמון הורגל לקבל מידע מיידי וכך למעשה התבטל הצורך לבחון את המידע בפרמטרים עיתונאיים. הרצון של עיתונאים להגיע אל משתמשי הניו-מדיה כדי להיות ראשונים ולקבל תגובות (לייקים) מביא אותם לדלג על ערכים עיתונאיים מסורתייים ומקצועיים.

הרצון והצורך הכלכלי באהדת ההמון (רייטינג) גורמים להתעלמות גופי תקשורת מערכים עיתונאיים. כך לצד החובות לדווח אמת ולסיקור הוגן קמה לה "חובת הדיווח המאוזן". על כך יאמר באופן חד משמעי - עיתונות מאוזנת, עיתונות של 'בעד' ו'נגד' מכשילה את המטרה המרכזית שהיא הצגת האמת. אלא שכלי התקשורת מעדיפים שלא להתאמץ, שלא להסתכסך עם צרכניהם, גם ההפקה של תוכניות פטפטת של בעד ונגד באולפן היא זולה יחסית ואינה דורשת משאבים כמו תחקיר. אין צורך להתאמץ, לא מרגיזים יתר כל המידה.

זה קורה דווקא כאשר הגידול העצום במקורות האינפורמציה הזמינים מעלה ביתר עוצמה את הצורך בכלי תקשורת ברי-סמכא, שיביאו מידע חדש ואחראי, יעשו  סדר וייצרו היררכיה במידע העצום המציף את הרשת. רק עיתונאים מיומנים ומקצועיים שיספקו תוכן איכותי בדוק ואמין, יוכלו לשמור על רמתו המקצועית של כלי תקשורת כספק מידע בולט.

העידן הנוכחי מטשטש את ההבדל בין עובדה לדעה. עם זאת, אין בכך כדי לפסול עיתונאות עם אג'נדה (מוטית). זאת היתה תמיד ובהתקיים שקיפות אין היא מתנגשת עם ערכי עיתונאות מקובלים. תנאי יסוד לעיתונות מוטית הם החובה לדווח אמת (עובדות שנבדקו בעקבות טענות שהושמעו) והוגנות (קבלת תגובתם של כל המעורבים) לצד האיסור להעלים מידע רלבנטי.

כלי התקשורת נאלצים לרצות כיום את הקוראים שלהם בתכנים קורצים, כאלה שאינם מרגיזים, במקום לעמת אותם עם ידיעות פחות נוחות על הנעשה בסביבתם. חולשתה של העיתונות המסורתית והתפרקותה מערכיה המקצועיים מנוצלת בידי גורמים שונים לצרכיהם תוך ניצול העובדה שכלב השמירה מסורס. הפופוליזם (של מנצחי הבחירות), שלכאורה מבטיח לקיים את ערך נעלה של הדמוקרטיה - תנו לעם למשול – הוא סכנה לדמוקרטיה שבראש ובראשונה מחוייבת להגן על זכויות יסוד. בעיני גיבורי הפופוליזם העיתונות הערכית נחשבת לאויב ראשון במעלה שלהם. לכן כלי הכרחי לקיומה של הדמוקרטיה הוא עיתונאות מקצועית ועצמאית.

‍