כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת 7 באוקטובר, לאחר עיסקת החטופים הראשונה, הפיצו פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" חולצות ושלטים שאמרו "עכשיו. זה היום שאחרי," חלפו כמעט שנתיים ואנו מצויים בימים של אחרי המלחמה ומייחלים שממשלת המחדל והזדון לא תחדש אותה שוב.
עשרה ימים לאחר שפורסמה בוושינגטון תוכניתו בת 20 הסעיפים של הנשיא טראמפ לסיום המלחמה ברצועה, הסכימו ישראל וחמאס על "השלב הראשון" בהסכם. מדובר בהכרזה על סיום המלחמה בידי הצדדים שתביא את שחרור החטופים הישראלים והאסירים הפלסטינים ואת נסיגת צה"ל לקו הצהוב, קו הנסיגה הראשון מבין שלושה אליהם תיסוג ישראל. בנוסף, במסגרת השלב הראשון תאפשר ישראל להכניס סיוע הומניטרי נרחב באמצעות האו"ם וארגונים בינלאומיים נוספים.
אולם תוכניתו של טראמפ כוללת יותר מאשר את סיום הקרבות והחזרת החטופים. מה שהוצג בוושינגטון כלל תוכנית ארוכת טווח כשהמטרה הסופית היא להגיע להסדר אזורי שיכלול הקמתה של ישות פלסטינית לצידה של ישראל. אלא שלא היה זה הסכם חתום בידי הצדדים אלא הצעה המנוסחת באופן כללי, ללא מתווה מפורט וללא לוח זמנים.
מצב עניינים זה איפשר לנתניהו להרכין ראש מבלי לערער על סעיפים שמנוגדים לדברים שהשמיע והבטיח ובהם התנגדות לסיום המלחמה עד ל"נצחון המוחלט". באשר לחמאס, ההצעה היתה בגדר תכתיב ונכונותו של ארגון הטרור להגיע להסכמה על השלב הראשוני מקורה בלחץ של מנהלי המו"מ – המצרים, הקטארים והטורקים - שהגיעו למסקנה שאחזקת החטופים מונעת את סיום המלחמה.
בהנחה שהלחץ הדו-צדדי על ישראל ועל חמאס לא יופסק, אזי לאחר מימוש השלב הראשון, יימשכו המגעים והמו"מ על שאר סעיפי המתווה שעיקרי "השלב השני" שלו הם פירוז הרצועה ופירוק חמאס מנשקו, הקמת ממשל פלסטיני טכנוקרטי זמני שיהיה אחראי על מתן שירותים לציבור והקמתו של גוף פיקוח בינלאומי זמני בשם "מועצת השלום", שבראשו יעמוד טוני בלייר.
לא מיותר לציין שקוויה הכלליים של תוכנית טראמפ היו על סדר היום כבר בשנה שעברה ואם נאמץ את זיכרוננו יתברר שהם אינם שונים מהותית מהמתווה שהוצע בידי ממשל ביידן כבר בנובמבר 2023 – כאשר הופצו החולצות שאמרו ש"עכשיו זה היום שאחרי." אלא שאז הצליח נתניהו לטרפד את המתווה ההוא.
עכשיו נתניהו הסכים לתוכנית שדחה במשך שנתיים כי לא נותרה לו ברירה. טראמפ אינו מנומס כביידן וגם התקיפה המטורפת והכושלת בקטאר העניקה לממשל האמריקאי מנוף לחץ נוסף. לצד אלה אין להתעלם מן המצור העולמי על ישראל בגין המשך ההרס והרג חסר האבחנה של הלא מעורבים בהם נשים וילדים בעזה.
לנתניהו, שהאינטרס שלו קודם לזה של המדינה שהוא ניצב בראשה, תהיינה הזדמנויות לחבל בתוכנית. יש לו סיבות: משימת העל שלו להשמיד את חמאס לא התממשה, לא מובהר כיצד יתפרק חמאס מנשקו, ההסכם מבטיח חנינה למחבלי חמאס שירצו להישאר בעזה ויובטח ביטחונם של אלו שיבחרו לעזוב אותה ועיקר העיקרים הנוגד את חזון נתניהו (שזהה לזה של נפתלי בנט): תקום ישות פלסטינית עם הרשות הפלסטינית כחלופה השלטונית העתידית ברצועה.
אין ספק שהפרק העתידי אינו מוסכם על ישראל של נתניהו ולא על החמאס שמנושל מנכסיו הצבאיים והמדיניים. שני סעיפים אלה בקצה התחתון של מתווה טראמפ, המיועדים לתת מענה לטווח הארוך, משתפים בעניין יותר מ־150 מדינות שהכירו במדינה פלסטינית. דווקא העובדה ששני הצדדים אינם מרוצים בלשון המעטה מהחזון נוסח טראמפ רומזת שיש בו הגיון וכי יש לו סיכוי.
ההסכם נחתם בין שני צדדים שבמשך 30 שנה ניסו לחבל בהסכם אוסלו וכל אחד מהם טען "כולה שלי". לכן לא מקרה הוא שנתניהו וחמאס היו סוג של שותפים. לכן אסור שהציבור ימתין לסיום מוצלח של השלב הראשון של ההסכם וינהג כפי שעשה בחודשיה הראשונים של מלחמת 7 באוקטובר. אז נשמעה הטענה ש"זה לא הזמן לפוליטיקה" כי החמאס ביצע מעשי זוועה ויש לחתור להשמדתו (שלא לדבר על כך שפעפע כאן הרצון בנקמה). כך פינה הציבור "הנאור" את הזירה לנתניהו ולכנופיה המשיחית שלו.
בעוד "האחים לנשק" ושאר הגופים חפצי הדמוקרטיה (ליהודים בלבד) חדלו ממאבקם בשלטון בעל נטיה פאשיסטית כי "יחד ננצח", יריביהם בימין הביביסטי, החרד"לי והחרדי דאגו לחזק אחיזתם במוסדות השלטון ובראשם המשטרה, השב"כ, הצבא, מערכת המשפט ובכלל השירות הציבורי. אסור לטעות, גם היום נתניהו, לוין, אוחנה וחבריהם דבקים במשימתם להרוס את הדמוקרטיה הישראלית.
דווקא אחרי שהצדדים מניחים את נשקם והחטופים שבים למשפחותיהם, הציבור שוחר הדמוקרטיה חייב כבר עתה להגן על עקרונותיה. אולם אסור לטעות שוב - הרצון לייצר קונצנזוס רחב בקרב הישראלים (היהודים) יחטיא את האפשרות לתיקון אמיתי. עם כל ההכרח בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, מיגור השחיתות שנטעו כאן הליכוד והחרדים, ההגנה על חרות הביטוי, והתמיכה בעצמאות מערכת המשפט וכל זאת בציפיה שהבחירות יהפכו את הקערה על פיה - כל אלה לא יהיה בהם די.
שובם של החטופים צריך להיות אות הפתיחה להתגייסות מחודשת. אלא שבפעם זאת על "ישראל האחרת" (הקרדיט לערן רולניק, הארץ) לקבל את העובדה שאין דמוקרטיה עם כיבוש. שורש הסכסוך באזורנו הוא שבין הים לירדן חיים שני עמים ולשניהם זכות בארץ-ישראל/פלסטין. בעבר הפלסטינים לא קיבלו את זכות קיומה של ישראל והביאו על עצמם את התעצמות הכיבוש, את הסיפוח הזוחל והאפרטהייד. מן הצד האחר ישראל התאהבה בשטחים הכבושים, התנחלה בהם ואיינה את הרשות הפלסטינית ומהלכיה אלה היוו תרומה ישירה ליצירת התנאים שהובילו להתחזקות חמאס ולמתקפת 7 באוקטובר.
העובדה שחלק הארי מחברות האו"ם ובהן מדינות העולם הערבי-מוסלמי תומך בתוכנית טראמפ מלמדת שהעולם הבין שהגיעה העת לסיים את הסכסוך המדמם באזורנו. לכן, יש לדחות על הסף את הסברי שופרות נתניהו לפיהם אחרי שיוחזרו החטופים יהיה אפשר לרסק את שאיפות הפלסטינים למדינה משלהם ואפילו להמשיך במלחמה בעזה. לטענה זאת של השופרות אין כל בסיס כי פתרון שתי המדינות זוכה לקונצנזוס בקהילה הבינלאומית.
מול ישראל של נתניהו הרוצה בהמשך השליטה בגדה המערבית, את האפרטהייד, את ההתעלמות מהשתוללות המתנחלים ואת הטיהור האתני חובה על הציבור תומך "ישראל האחרת" להתייצב מייד. אסור להסתפק רק בהגנה על הדמוקרטיה אלא לדרוש את מימושם של אותם שני סעיפים בתוכנית טראמפ שעשויים להוביל להקמתה של מדינה פלסטינית שוחרת דו-קיום עם המדינה הישראלית. כי "עכשיו זה היום שאחרי". כפי שההפגנות ההמוניות למען שחרור החטופים הותירו רושם רב על טראמפ וסייעו להנפת הגרזן הנשיאותי על המניפולציות של נתניהו, כך יציאה של רבבות ישראלים לרחובות בקריאה למען תהליך השלום ונגד הכיבוש תגרום לנשיא ארה"ב לדאוג שתוכניתו לא תהיה אות מתה.
