תקציר

"בשנתה ה–78 אירע במדינת ישראל מקרה המזכיר את גזיזת הזקנים, הפאות וביזוי הטליתות והתפילין בסוף שנות ה–30 בגרמניה", כתבה איריס לעאל ב'הארץ'. תקרית פעוטה לכאורה בעיר מודיעין, שנוהלה בגסות ובבורות בידי שוטרי משטרת בן-גביר, היא שגרמה לכותבת המאמר, כמו גם לעורכי העיתון במאמר המערכת שנשא את הכותרת "משטרת הכיפות", להתייחס לאירוע המסמל את ישראל של ימי הנאשם. בקצרה: מרצה חובש כיפה שעליה רקומים דגלי ישראל ופלסטין ישב בבית קפה. עובר אורח התקשר לנוטרי החוק וללא כל שיקול דעת התייצבו מיד שני לובשי מדים והודיעו למרצה שהכיפה שלו מנוגדת לחוק.

כמובן שאין איסור חוקי להציג בפומבי את דגל פלסטין (היזכרו נא בצילומי נתניהו כאשר הדגל הזה מוצב על כן בקרבתו) ואין מדובר ב"הסתה" אלא בכמיהה לשלום בין העמים. אך משטרת בן-גביר אולפה מקצה לקצה וכך חובש הכיפה הובא לתחנת המשטרה, הושם בתא מעצר, נחקר ולבסוף באין ברירה שוחרר. כיפתו הוחזרה לו כשהדגל הפלסטיני נגזר ממנה. מזכיר את 1938?

ובמקביל, כותרת אחרת מבשרת לנו שהוחלט להעביר את האחריות לאכיפה בשטחי A ו-B בגדה המערבית הכבושה למג"ב איו"ש, שיפעל בכפיפות לפיקוד המרכז. הנימוק: חיילי מג"ב יכנסו לנעליהם של חיילי צה"ל שלא מיומנים במעצר אזרחים ישראלים. לכאורה מדובר במהלך שנועד לדכא את טרור המתנחלים הישראלי אך כאשר בוחנים את התמונה המלאה ראוי לתת את הדעת לכך שהמג"בניקים, נאמנים למשנתו של בן-גביר, הראו לא אחת את יכולתם דווקא מול מפגינים ישראלים ותושבים פלסטינים.

‍

יום ראשון –מתנחלים תקפו בלילה בתורמוס. הם הגיעו לישוב ביותר מתריסר מכוניות, שרפו בית אחד ומכונית אחת בקצה הכפר. מספר בתים נוספים נרגמו באבנים. כוח צבאי שנמצא ליד המאחז בבקעת תורמוס לא התערב, מהלך שאיפשר לתוקפים להמשיך במעלליהם ללא הפרעה. הכפר תורמוס ממוקם צפונית-מזרחית לרמאללה, קרוב לכפרים ח'ירבת אבו פלאח ואל-מור'ייר, שהותקפו על ידי מתנחלים מוקדם יותר במהלך היום.

‍

יום שני – בחירבת א-טאוויל, שם מקיימים פעילי "מסתכלים" נוכחות מגינה, נמשכו מתקפות הטרור של מתנחלי המאחז הסמוך. מתנחל רכוב על טרקטורון נסע במהירות ובהגיעו לאחד התושבים עצר ותקף אותו עם המגל שחטף לו מהיד. טרקטור עם נהגו הפלסטיני הותקף בידי מתנחלים שנסעו בטרקטורון נוסף ונער מקומי נפצע.

‍

יום שלישי - בכיכר אמיל גרינצווייג בירושלים התקיים בערב יום העצמאות טקס. השאת המשואות האלטרנטיבי לישראל צודקת ושוויונית, מטעם ארגון "יש גבול".  סיגל הררי שוקרון, חברת "מסתכלים לכיבוש בעיניים", הדליקה משואה בטקס שהתקיים זו השנה ה-25. יחד עימה הדליקו משואות עוד 11 פעילי זכויות אדם (ראו כתבה באתר).

הסהר האדום הפלסטיני דיווח על 2 הרוגים ו-4 פצועים מירי מתנחלים בכפר אל-מוע'ייר, תיעוד מזירת ההתרחשות מראה כי הירי היה בסביבות בית הספר הנמצא בקצה הכפר. בעימות שנוצר עם תושבים נהרג נער מקומי בן 13  (אביו נורה למוות בידי מתנחל לפני 7 שנים). בתיעוד המצולם נראה לובש מדים יורה לעבר התושבים. מירי נוסף נהרג גבר בן 38. צה"ל מסר כי אבנים יודו לעבר כלי רכב ישראלי וכי חייל מילואים ששהה בו ירה אל עבר תושבי הכפר. צילומים מן הזירה מראים התקפה של מתנחלים וירי מכוון ללא קשר לרכב שהותקף.

‍

יום רביעי - עודה עטאף עודה בן 29 נורה למוות בידי מתנחל בדיבואן, עיירה מזרחית לרמאללה. היורה היה אחד מארבעה ישראלים שנכנסו לעיירה והתעמתו עם תושבים.

‍

יום חמישי – חיילים בשכם ירו למוות ביוסף סאמח אשתייה בן 16 תוך כדי מהלך פשיטה של הצבא על העיר. צה"ל מסר כי הירוי יידה אבנים לעבר הכוחות, וכי הם "ביצעו נוהל מעצר חשוד שבסיומו ירו לעבר המחבל".

מתנחלים תקפו חקלאים מהכפר דיר איסתיא. הצבא עצר, כרגיל, 6 פלסטינים.

מתנחלים רעולי פנים תקפו בית משפחה בבית אומרין. הפולשים שרפו כלי רכב וניסו להצית את הבית על דייריו. 8 מדיירי הבית, בני משפחה אחת, נפגעו משאיפת עשן. הצבא הגיע לאחר שהמתנחלים הסתלקו. "מגנים בתוקף, נפתחה חקירה".

‍

יום שישי – פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" שבו לצומת זעתרה (תפוח), שם הם מקיימים הפגנת נוכחות שבועית בקריאה לסיום הכיבוש והפסקת אלימות המתנחלים.

‍

שבת – מתנחלים פלשו לבתי תושבים בדומא, מקום מושבם של בני הג'הלין, פליטי רשאש. הפולשים, שהגיעו רכובים על רכבי ריינג'ר,  תקפו את הדיירים ובהם ילדים והשחיתו כלי רכב. סיור משטרה הגיע וצפה במתנחלים בעוד תושבים התחבאו בבתיהם ואחרים ידו אבנים כדי להתגונן. אחד המתנחלים נפצע בראשו. לאחר שהפורעים עזבו ופעילי זכויות אדם הגיעו למקום לצרכי תיעוד עצרו השוטרים פעיל בחשד לתקיפה למרות שהוא לא היה במקום בשעת התקיפה. מתן גולן דיווחה ב'הארץ' שצה"ל הטיל לפני שבועות צו שטח צבאי סגור ארוך טווח על פאתי הכפר דומא. הצו אוסר על מי שאינו תושב המקום להיכנס לשטח. למרות זאת, מתנחלים ממאחזים סמוכים תועדו לא פעם  בין בתי המגורים של הקהילות הנמצאות בתחום הסגירה.

מתנחלים רעולי פנים יצאו מן המאחז המשקיף על קהילת קוסרא ותקפו את ביתה של משפחה. ניסיון להעלותו באש בעוד בני הבית מצויים בתוכו נכשל. צה"ל אישר כי ציוד שכלל צינור גז ומצלמות הושחת. "המשך הטיפול הועבר למשטרת ישראל".

נועם ג'קסון מן המאחז הקרוב לחירבת א-טאוויל, ואיתו מלווים, רובם קטינים, פלשו למתחם של התושבים הפלסטינים בילו שם שעות. מולו ומול מלוויו ניצבו פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" (ראו מסמך למטה).

‍

מסמך

מתוך פוסט שפירסם יותם יעקובסון, פעיל זכויות אדם:

עוד סוף שבוע של נוכחות מגנה מפני הטרור היהודי שרק הולך ומתחזק. שוב בח'ירבת א-טאוויל, אותה פזורת בתים קטנה, מזרחית לעקרבה שכמו מקומות אחרים יושביה הופכים בשבועות האחרונים מטרה להתנכלויות בלתי פוסקות מצד המתנחלים שהתיישבו בחוות הסמוכות. השדות עדיין לא הצהיבו והם מתהדרים בשלל צבעים עדינים ומסחררים של קוצים וחרולים. אלו מזכירים היטב כמה הארץ הזו יפה וכמה היא כואבת.

היום, שבת קודש, הגיעה חבורת הפורעים אל כמה בתים כפריים כדי להציק, להכאיב, להפחיד ולהתנכל. למה? - כי הם "אדוני הארץ" ואת אדנותם הם חוגגים.

ככל הנראה, מבחינתם של היהודים הקדושים נער רועה צאן, זקן שרוחץ את רגליו וידיו בפתח ביתו לקראת תפילה או אישה שעמלה על הכנת גבינה לאחר חליבת הבוקר מאיימים באופן קיומי עליהם ועל ישראל. אחרת, לא ניתן להסביר כיצד הם עושים דין לעצמם ומתנערים מכל הלכות שבת: הם פורצים את תחום השבת (אם בכלל קיים עבורם), נוהגים ברכב, מטלטלים ציוד, נשקים ואלות, משתמשים בטלפונים סלולאריים לטובת שיחות וצילום ומעבר לכול – משיגים גבול ומטמאים את קדושת היום ואת אלוהיהם במעשיהם הבזויים.

בחולצה לבנה ושתי פאות, עוטים טליתות (באופן חריג מבלי שטוטפות התפילין יהיו מונחות על מצחם), הם הגיעו אל בתי המשפחות חגו סביבם באין מפריע, נכנסו לבתים, ירקו וקיללו וכמנהגם גם ניסו לגנוב רכוש. אחד מבעלי החוות ואורחו, שניהם חמושים ברובי 16-M עם כוונות (ממי הם קיבלו נשקים ארוכים, לשם מה? האם הם במילואים? באיזו משימה הם נמצאים ומטעם מי?), שלחו את חבורת ילדיהם הקטינים תחילה ואחר כך הופיעו בעצמם.

נער בן גילם ניצב קפוא בפתח ביתו ולפת אלה. מבטו היה מבועת ונחוש. הוא הביט בהם מבלי למצמץ. כל גופו רעד כשהנערים נכנסו לאוהל המטבח של אימו. אילו לא הייתי ניגש אליו, מניח יד על לחיו ומבהיר לו שאנחנו איתו, לא מן הנמנע שלא היה שולט בעצמו ומתפרץ. במצב כזה סביר שהיה נורה במקום או נאסר בעוון תקיפה. תקיפה שאינה אלא הגנה על עצמו בביתו מפני מסיגי גבול מרושעים שעמדו סביבו, לעגו לו וצחקו. המבט של אותו נער, כולו פחד ונחישות נחקק בי כמו פצע. אילו היה שייך לצד המתקיף לבטח היה הופך לסמל של מעטים מול רבים, ביטוי של עוז הרוח היהודית אל מול כוחו האדיר של כובש אכזר, אלא שהוא פלסטיני. ומי סופר כמותו?

הפניות החוזרות לצבא, למשטרה ולמוקד המועצה לא נענו גם לאחר שהם היכו באלה ובעטו באחד הפעילים. באחת השיחות למוקד שמענו את מוקדנית אומרת לרעותה "אלה אנרכיסטים". אנחנו, כן? עד כדי כך העולם הזה הפוך?

המעקב אחר המתרחש בפזורה השקטה והפסטוראלית הזו בח'ירבת א-טאוויל שבשיפולי השומרון המזרחיים, היא כרוניקה מחרידה וכואבת. 8 מבין 18 המשפחות שחיו במקום כבר עזבו והנותרות מתעקשות לשבת על אדמתן. אנחנו, אנשי הנוכחות המגינה נמצאים שם יום ולילה כדי לנסות ולמנוע התנכלויות או לפחות למזער אותן.

בערב יום השואה הגיעו מספר פורעים בניצוח אחד מבעלי החוות הסמוכות אל ביתה של אחת המשפחות והבהירו שעד למחרת ב-12, בצהרי יום השואה (!) על המשפחה להתפנות. במשך כל הלילה חגו סביב הבית והאירו לתוכו בפנסים ובבוקר שבו והזכירו את הדרישה. המשפחה הבינה והתקפלה. בעזרת ראש העיר עקרבה המשפחה עקרה אל מעבר לגיא, אל בית משפחה אחרת שכבר נטשה את המקום. זמן קצר אחר כך הגיע אותו בעל חווה ושאל: "לא חבל שעברתם לכאן? לכו לעקרבה. תוך 7-10 ימים נסלק אתכם מפה!"

מאז, הלחץ באזור רק הולך וגובר. כשהמשפחה הגיעה לאסוף את המספוא לבהמות שנותר מאחור, העלה בעל החווה את עדר הפרות שלו על המספוא והבהיר למשפחה ההמומה ש"הזמן לאסוף כבר עבר". בלילות הטנדר של בעל החווה ושני ריינג'רים (שככל הנראה ניתנו לו במסגרת חלקות הריינג'רים של סמוטריץ' ל"גיבורים שלו") מטרטרים הלוך ושוב כמעט ללא הרף (מניין הכסף לכל הדלק, אני תוהה).

בכל יום מתוסף עוד פרט במאחז ההולך ונבנה בסמוך לבית שפונה מיושביו. אישורים? – הצחקתם אותי. כאן אין בהם צורך. מים? – אפשר לשאוב מבורות הפלסטיניים ולהתחבר בחיבור פיראטי אל רשת המים הפלסטינית שמספקת מים לכפריים. אנשי מחלקת המים מעקרבה הגיעה לפני כמה ימים וניתקה את החיבור, אבל הוא חובר מחדש.

לפני כמה ימים נער צעיר שרעה את צאנו הוכה קשות בזרועו. מיד אחר כך מגל שהיה בידיו של אדם מבוגר שקצר תבואה נחטף מידיו. במכה קשה שספג נחתכה כף ידו לכול אורכה. אלו מקרים "קלים" ביחס למקרים אחרים שגם הם לא "נספרים" ושגם עליהם כמעט ולא שומעים בחדשות, שמתרחשים יום ולילה. כל הזמן.