קרדיט: הדרה אורן
סיגל הררי שוקרון, חברת "מסתכלים לכיבוש בעיניים", הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי שהתקיים זו השנה ה-25 בירושלים. יחד עימה הדליקו משואות עוד 11 פעילי זכויות אדם. אלה היו דבריה.
טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי לישראל שוויונית וצודקת, שיוזמת תנועת "יש גבול", התקיים בערב יום העצמאות ה-78 בכיכר אמיל גרינצוויג בירושלים, במקביל לטקס הממלכתי שהתקיים בהר הרצל. 12 מדליקי ומדליקות המשואות הם מגיני זכויות אדם הנאבקים על הפסקת הכיבוש, מתנגדים לפשעי המלחמה ולמלחמות המיותרות. בטקס נכחו כ-250 פעילי זכויות אדם.
השנה היתה זאת השנה ה-25 לטקס ובשנים שחלפו נמנו עם מדליקי המשואות נציגים של "מסתכלים לכיבוש בעיניים". השנה הדליקה את המשואה חברתנו סיגל הררי שוקרון ואלה היו דבריה:
"ערב טוב. אני סיגל הררי שוקרון, נושאת בגאווה את התואר "פעילת זכויות אדם". מודה על הכבוד שניתן לי ומאוד מתרגשת לעמוד פה הערב.
"ל"מסתכלים לכיבוש בעיניים" הצטרפתי זמן קצר לאחר הקמתה בעקבות צפייה אקראית בסרטון שתיעד מניעת מים מפלסטינים. הדבר היכה בי! לראשונה בחיי נחשפתי למידע שבדרך כלל מוסתר מעיני הציבור בכוונת מכוון. המציאות הנוראה טפחה על פניי והבנתי שלא הייתי ערה למה שקורה "שם, מעבר להרי החושך", שהם כל כך קרובים פיזית, אך באותה העת כל כך רחוקים מעיניהם של רוב הישראלים.
"יומיים אחר כך התייצבתי בקריה עם שלט שהכנתי בבית – "חיים ומים זה גם לפלסטינים". קופירייטינג כל כך מובן מאליו. באותה הפגנה היינו כ-6 אנשים ושם שמעתי לראשונה על "מסתכלים". באותו השבוע הגעתי למאהל בקפלן-דה וינצ'י, היישר לזרועותיהם המקבלות והמחבקות של חברי הקבוצה, שלקחו על עצמם להנכיח את הכיבוש בשיח בחברה הישראלית.
"אז מי אנחנו, אנשי "מסתכלים? " - אנחנו אנשים שמלווים את המציאות בשטחים הכבושים יום-יום, שעה-שעה ורואים איך נשים, גברים, ילדות וילדים, קמים בכל בוקר למציאות של כיבוש שאת עוולותיו קצרה היריעה מלהכיל. מציאות של טרור והתעמרות מצד מתנחלים, הרואים בעצם קיומם של התושבים הפלסטינים הפרעה למימוש חזונם הדתי-לאומי. מכשול שיש לסלק.
"אנחנו אנשים שמבינים שאהבת הארץ הזאת אינה סותרת את השאיפה לצדק ולחיים שלווים לכולם. שביטחון לא מושג באמצעות שלילת זכויות בסיסיות מבני אדם וזילות חייהם! להיפך! לב ליבה של העשייה שלנו הוא קשר עם הפלסטינים, עזרה לחקלאים והגנה על קהילות.
"יש בינינו אנשים שליוו רועים כבר לפני הרבה שנים, אך מאז שבעה באוקטובר המצב בשטח השתנה. עברנו לפעילות של נוכחות מגינה, כיוון שהמרעה נאסר על ידי טרוריסטים יהודים שלוקחים את החוק לידיים ועושים בביתם וברכושם של פלסטינים כבשלהם.
"אנחנו עדים לטרור הולך ומתגבר בעידוד הממשלה ובתמיכתה. המשטרה והצבא, שעושים יד אחת עם המתנחלים, שותפים גם הם להתעלמות המדינה מחובתה לדאוג לאוכלוסייה הכבושה. חייהם של מיליוני פלסטינים בגדה המערבית נרמסים ברגל גסה על ידי מי שלא מהססים לפגוע, לעצור, לעקור, להרוג... מבחינתם פלסטינים הם לא בני אדם. והם כל כך בני אדם. בני אדם במובן הכי יפה של המילה.
"אנחנו פוגשים נשים ואנשים נפלאים: מדהימים באופטימיות שלהם, באדיבות שלהם, בכמיהה לשלום וחיים שקטים בשכנות טוב, מרגשים בהכנסת האורחים הנדיבה והמכבדת במעט שיש... כאלה הם גם אנשי מוערג'את וראס אל-עין היקרים, איתם שהינו ימים ולילות, שלפני מספר חודשים עזבו את בתיהם בגלל הטרור היומיומי, נשארנו גם אנחנו שבורי לב וחסרי נחמה.
"לדאבון הלב, מרבית הישראלים לא מוכנים לראות את מה שאנחנו רואים. רבים שבעבר לא ידעו או התעלמו מהנעשה בשטחים הכבושים, אוחזים כיום, וביתר שאת מאז שבעה באוקטובר, בנרטיב הקורבני, שעליו כולנו גדלנו וחונכנו. אין ספק, הוכינו חזק. חזק מאוד .חטפנו מכה מרסקת, שאת השפעותיה נישא עוד זמן רב, אך האם בכך ניתנת לנו הזכות לפגוע בחפים מפשע?! האם זה יחזיר את החללים?! האם כך אנו מגינים על עצמנו?! האם כך נבנה עתיד אחר?
"ביום השואה נשמעת הזעקה "לא עוד!". וזה נכון וראוי שהזעקה תישמע! אבל איך יתכן שמי שזועק, הוא גם זה שמבצע טבח בעם אחר? איך יתכן ש"לא עוד" זה ליהודים בלבד? בדקות אלה מסתיים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. כמה עצב. כמה כאב. הנסכים לראות שזו לא נחלתנו הבלעדית? הנסכים לראות שאין לנו מונופול על השכול? הנשכיל לפעול כדי שהפצע לא יעבור מדור לדור?
במלחמת יום כיפור אח של אמא שלי נפל. אני הייתי אז ילדה. היום אני כבר סבתא והנכדים שלי יודעים מי זה דוד ברוך. כן, השכול עובר מדור לדור. ואני רוצה לקרוא די!!! די למלחמות!! די לדם שנשפך!! במלחמה אין מנצחים!! בואו נעשה כל אשר ביכולתנו כדי לשים סוף לכאב! יכול להיות אחרת! צריך להיות אחרת! אני מאמינה, ואני מניחה שכל מי שפה מאמין, בעתיד של שותפות, של כבוד הדדי, של הבנה ששני העמים שחיים פה ראויים לחיים של חירות, ביטחון ושלום .הלוואי והאמונה הזאת תמצא מקום בלב החברה הישראלי. אינשאללה.
"את המשואה אני מתכבדת להשיא לכבוד פעילי זכויות אדם באשר הם!
"לכבוד אלה שצדק, חוסן מוסרי וסולידריות הם ערכים עליונים עבורם וזו דרכם!
"לכבוד אלה שהתקווה פועמת בקרבם והם פועלים ללא לאות לחבר בין לבבות!
"לכבוד כל אלה שבאים להגן בגופם בנוכחות מגינה.
"לכבוד חבריי וחברותיי ב"מסתכלים לכיבוש בעיניים" שהם סך כל אלה.
"למען עתיד טוב יותר לדורות הבאים!
"למען כולנו – ישראלים ופלסטינים- שזכאים לשבת תחת הגפן והתאנה והזית! כי כולנו בני אדם. כולנו שווים".
מדליקי המשואות הנוספים שנטלו חלק בטקס:
*מופיד אבו סוילם (פעיל חברתי בנגב)
*עו"ד גונן בן יצחק (מערך עוטף עצורים)
*יובל גרין (סרבן מלחמה, יש גבול)
*יפעת מוהר (פורום המשפחות השכולות Parents Circle Families Forum)
*סולאפה מחול (רכזת שותפה של שותפות השלום The Peace Partnership)
*איילה מצגר (פעילה במאבק להשבתם של החטופים)
*שהם סמיט (סופרת ילדים ואקטיביסטית)
*רון פיינר (סרבן מלחמה, חיילים למען החטופים)
*יובל פלג (סרבן שירות, מסרבות)
*עמרי עברון (רכז שותף של שותפות השלום)
*דניאל רק־יהלום (סרבן כיבוש, יש גבול)
