חלפו עשרה ימים מאז שתושבי מערג'את בדרום בקעת הירדן נטשו את בתיהם מאימת המתנחלים שנתמכו בהעדר מעש של הצבא והמשטרה. האירוע התקבל בדממה בקרב הציבור הישראלי ורק תקיפת חיילים ומפקדים באזור כפר מאליכ, ימים לאחר הפוגרום שבוצע בכפר הזה, זכתה לכותרת בת יום. האלימות של המתנחלים ברחבי הגדה המערבית הכבושה רק מתעצמת וראוי לנפץ שתי בדותות הנוגעות להשתוללות האלימה של המתנחלים בשטחים הכבושים. האחת – שמדובר בשוליים פורעי חוק שאינם מייצגים את כלל המתנחלים, השניה – שהטיפול הלקוי של כוחות הביטחון נובע ממחדל.

שתי הבדותות הללו נובעות מהצורך העז והמובן של ציבור גדול לתת תוכן מעשי לתקוותו ש "יהיה בסדר", שאמנם המציאות רצופה בבעיות קשות, אולם המחלות אינן כרוניות וניתנות לריפוי, כי הגוף עצמו, הגוף הישראלי, בריא ביסודו. אם רק ננצח בבחירות, חושבים רבים, אם רק נגרש את החבורה הטפילה והפושעת שהשתלטה עלינו נמצא את הדרך "הרביעית" לשתף פעולה ולחזור להיות משהו שהיינו פעם. אבל אם רוב המתנחלים הם אלימים פורעי חוק, ורוב צבא היבשה תומך בפריעת החוק הזו, מה יועיל נפתלי בנט?  

תומר פרסיקו, חוקר דתות מוערך וחשוב, כתב בפייסבוק ש"לצד ציבור גדול של אנשים הגונים, גדל ביהודה ושומרון דור קנאי ואנרכיסטי". בוויכוח שהתפתח בתגובות כתב אחד המצדדים בהבחנה המלאכותית הזו "צריך גם לזכור שהדעות של כל אדם הן לא בינאריות. מישהו יכול לתמוך בהחרבת כפר שיצאו ממנו מחבלים על ידי צה"ל כמדיניות לצמצום טרור אך להתנגד לכל פעולה של אנשים פרטיים ומעשי טרור יהודי". אמירה זאת מהדהדת את דברי סמוטריץ בעד מחיקת חווארה, אבל באמצעות הצבא. זוהי לגישתו של אותו מגיב הראייה לכך שציבור המתנחלים אינו הומוגני - יש התומכים בטרור פרטי ויש שמעדיפים טרור מדינתי.  

אלא שקרוב ל 80% מאנשי ההתנחלויות הוותיקות והאידיאולוגיות הצביעו בבחירות האחרונות לסמוטריץ' ולבן גביר. כך הם הצביעו גם לתואמי סמוטריץ' בבחירות למועצות האזוריות בגדה המערבית. בעקבות כל אירוע טרור תגובת ציבור גדול מקרב המתנחלים היא לעלות על האוטו ולבצע פוגרום בכפר שהפיגוע היה באזורו וגם בכפרים בקרבתו. הנשים מארגנות "פריסה" לגיבורים העייפים שחוזרים משריפת הבתים והמכוניות. המועצות האזוריות תומכות לוגיסטית בפוגרום וראשיהן מחזקים את הפורעים וקוראים לצבא להקשות את היד. על הכפרים הפלסטינים מוטל סגר למשך שבועות באמצעות מחסומים צבאיים בדרכים הראשיות המובילות לכבישים המרכזיים ובאמצעות מחסומים שהציבו מתנחלים בדרכי העפר המחברות בין הכפרים.

אם נעצר מי מהפורעים – מופעל לחץ פוליטי אדיר לשחררו, ובדרך כלל הוא משתחרר בתוך ימים, גם אם רצח, שרף ושדד. מחזה האימים המחזורי הזה מתרחש לא רק בעקבות פיגוע אלא גם עקב "יורצייט" לפיגוע. הפוגרום בכפר מאליכ התרחש ביום השנה השני לפיגוע בכניסה להתנחלות עלי שבו נרצחו ארבעה ישראלים. כפר מאליכ אמנם לא קרוב לעלי, והמחבל לא יצא ממנו, אבל מה זה משנה. הערבים אותם ערבים והיהודים שולטים.

בין פוגרום לפוגרום מחזיקים את אש האלימות אותם "מתיישבים חדשים" המאכלסים יותר ממאה מאחזים לא חוקיים ברחבי הגדה המערבית. כל אחד ממאחזים אלה מתוחזק היטב על ידי ההתיישבות הוותיקה. נבנים בו מבנים ארעיים שמשתכללים בהדרגה למבני קבע, נקנה עדר קטן שגדל בהדרגה על ידי שוד מהפלסטינים. טרקטורים, טרקטרונים ורכבי שטח ניתנים במתנה, דרך כורכר נסללת ומתוחזקת היטב, מוקצה כוח אדם – חלקו בוגרים המסורים לעניין, חלקו "נערי קצה" שנפלטים מהמשפחות מרובות הילדים של ההתנחלויות ואיש ממחלקת הרווחה של המועצות האזוריות לא מטפל בהם, נסלל קו מים מההתנחלות הקרובה, מונחים לוחות סולארים המספקים חשמל והאבטחה היא של כוחות הבטחון. התנחלות נוסח 2025.

משימת המאחזים הללו היא לנקות את שטחי C מפלסטינים כדי למנוע כל סיכוי למדינה פלסטינית בעתיד. המשימה הוגדרה על ידי הפוליטיקאים ועל ידי ראשי ההתיישבות ומבוצעת על יד אנשי השטח, המקבלים את מלוא התמיכה הלוגיסטית והציבורית כאמור. המשימה מצליחה מעבר לכל תקווה. הם עושים זאת כבר שנים אבל עליית ממשלת הימין ואחר כך מסך העשן של המלחמה בעזה איפשרו האצת התהליך. בשעה שארגוני השמאל מקוששים אהדה בינלאומית לרעיון שתי המדינות, פועלים המתנחלים בהתמדה ובהצלחה להפוך את יישומו לבלתי אפשרי. מדובר בתוכנית אסטרטגית של מדינת ישראל שלא לאפשר את חלוקת הארץ בין הירדן לים לשתי מדינות ו/או לחבל בהסדרים תיאורטיים אחרים, שיש מי שמסער את מוחו בהם בבתי מלון באירופה.

תכנית ההכרעה של השר במשרד הביטחון הופכת מנייר עמדה למציאות. שום דבר לא מונע את המהלכים. לחץ בין לאומי אין, התקשורת שמימין ל"הארץ" כמעט לא מתעניינת, בתי המשפט הרימו ידיים, האופוזיציה מעדיפה לשתוק וחלקה אף תומך. והחמור מכל - הציבור הישראלי ה"ליברלי", שמבין את חומרת המעשים ואת השלכותיהם מסתפק בלעשות לייקים. המצטיינים שבהם עושים אפילו שיתוף.

כאשר השתחררתי מצה"ל לפני 15 שנה והתחלתי לפעול בשטחי הגדה בהגנה על הפלסטינים ידעתי שאתקל במתנחלים אלימים, אבל המפגש עם כוחות הצבא בשטח, לא כל שכן המפגש עם המשטרה, העירו אותי מתרדמתי הדוגמטית. יגיל לוי כותב כבר שנים על "צבא השיטור" שהתפתח בגדה, שמאמץ את אידיאולוגיית המתנחלים ופועל במשותף איתם לדכא ולהשפיל את הפלסטינים ולטפח את ההתנחלות, מתוך מגמה זהה – לבטל את הסיכוי למדינה פלסטינית.

התמונה אמנם מורכבת יותר – אנשים כמו יהודה פוקס, אלוף פיקוד המרכז הקודם, הבינו את חשיבות שיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית ואת המחיר הבטחוני שהאלימות גובה, אבל גם הוא שילם מס שפתיים וטען ש"הפורעים הם מיעוט" וכי "רובם המוחלט של מתיישבי האזור הם אזרחים שומרי חוק ערכיים". המפקדים הבכירים המעטים שעוד מחזיקים בערכים מיושנים לא מתעמתים עם האלימות ופריעת החוק, הם לא מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך, מחיר ההתעמתות עם הדרג הפוליטי, התעמתות עם המתנחלים והתעמתות עם הדרגים הכפופים להם. כמו בכל מקום, יש יוצאים מהכלל, אבל הם יוצאים מהכלל.

מרביתו של צבא היבשה בגדה המערבית הוא מיליציה המשרתת את המתנחלים ואת מדיניותם – והוא מגובה על ידי משטרת ישראל שנמנעת כמעט לחלוטין, במכוון, ממאבק נגד פשיעה לאומנית יהודית. חלק ניכר מהמפקדים גדלו במערכת החינוך של הציונות הדתית ומחזיקים בגישה אידיאולוגית התואמת את תכנית ההכרעה של סמוטריץ'. אלה שלא – מיישרים קו או עפים מהמערכת. מרבית החיילים ב"צבא השיטור" מחזיקים בעמדות לאומניות עם גוון כהניסטי של עליונות יהודית. כפי שמראה יגיל לוי – מרביתם באים מהשכבות המוחלשות של החברה הישראלית או מהציונות הדתית והחרד"לית. ואלה שלא – מיישרים קו, או מחפשים את דרכם ליחידה שאינה משרתת בשטחים. אל תתרשמו מהאירועים הספורדיים שבהם מתנהל עימות בין מתנחלים לחיילים ושוטרים. הסתכלו על הכלבים שנושכים יום יום, לא על האירועים הספורדיים שבהם אדם נשך כלב.

הגיע הזמן שנתעורר מתרדמתנו הדוגמטית, הן בהקשר לגישתנו למתנחלים והן ברומנטיקה שעבר זמנה של יחסינו לצבא. זה אינו הצבא שמרביתנו שירתנו בו  ואשר גם בו לא חסרו כשלים. זה צבא אחר. מיליציה. הגיע הזמן (מזמן) שניישיר מבט אל מה שבאמת מתרחש בחצרנו האחורית. מול מה שצה"ל עושה בעזה אפשר רק לצעוק ולהפגין. מערג'את מרוחקת רק שעה נסיעה מתל אביב.

   • גירסה ראשונה של המאמר פורסמה ב"המקום הכי חם בגיהנום"