אלישע ירד, מאנשי "נוער הגבעות" ומי שהיה דוברה של ח"כ לימור סון הר-מלך, פירסם בערוץ 7 מאמר שבו הוא מתגאה בהצלחה גדולה: השלמת פינוי מערבים (או בלשון לא מכובסת – טיהור אתני) של כל השטח המשתרע ממזרח לכביש אלון ועד לבקעת הירדן. גירושם של תושבי הכפר מע'ייר א-דיר לפני שבועיים סימן את נפילתה של הלבנה האחרונה במרחב זה, והיא שהניעה את ירד להשמיע את תרועת הניצחון.

אף שהמאמר רצוף אי-דיוקים לפי מיטב המסורת "הקוזאק הנגזל", בשורה התחתונה ירד צודק. אכן פונו 381 אלף דונם מפלסטינים שגרו שם, ואכן השטח התמלא ב-37 מאחזים בלתי חוקיים – שטח גדול יותר משטחה של רצועת עזה כולה. במאמר מופיעים אי-דיוקים לגבי המאפיינים של האוכלוסייה שגורשה, לגבי משך הזמן שהיא נמצאת במקום והאופן שהגיעה לשם, ובעיקר לגבי המאפיינים ודרכי הפעולה של המגרשים. אבל לגבי התוצאה, הוא כאמור צודק.

בין ואדי קלט (נחל פרת) בדרום וְואדי אל-פארעה (נחל תרצה) בצפון פונו כל קהילות הרועים. בנוסף, נשללה מהפלסטינים הגישה לשימוש החקלאי בשטח – הן הגישה למרעה, והן הגישה לאלפי דונמים של שטחים חקלאיים שבבעלות הכפרים הבנויים במרחב.

ירד צודק בעוד טענה: המהלך הזה הוא אמנם יוזמה אזרחית שבאה "מלמטה", אולם הוא מימוש של אסטרטגיה של מדינת ישראל. כוחות הביטחון הפקירו לחלוטין, בכוונת מכוון, את הפלסטינים שהתגוררו שם, והניחו למתנחלים לעשות כרצונם. מבחינת הממשלה, המתנחלים עשו לה את העבודה שהיא לא יכלה לעשות בעצמה.

אלא שהשטח המדובר טוהר לא רק מפלסטינים, אלא גם מכוחות הביטחון. שריפת ניידת המשטרה באחת ההתנחלויות שליד כוכב השחר לפני כחודשיים הבהירה לצבא ולמשטרה שכל מה שנעשה באזור שנכבש על ידם, ייעשה ברשות ובסמכות של המתנחלים בלבד. דוגמה אחת מני רבות היא דרך בלתי חוקית שנסללת על ידי המתנחלים כבר חודשים מכוכב השחר לעבר עוג'ה. למרות פניות רבות למח"ט בנימין, למח"ט הבקעה, למינהל האזרחי ולמשטרה והתחייבות של חלקם לעצור אותה – סלילת הדרך לא נעצרת. הנושא נכלל בעתירה לבג"ץ, אלא שגם בית המשפט מאפשר פעם אחר פעם דחייה בתשובת "המדינה", באותו אופן שתואר היטב במאמר של ניר חסון וחן מענית במוסף "הארץ".

התנפלות שופרי השלטון על ראש החטיבה היהודית בשב"כ היא עדות למאבק בגוף האחרון שמנסה לעמוד בפרץ, אם כי פשיעה "מתונה", קרי האלימות המתמשכת לאורך שנים, לא מגיעה אל הסף שבו השב"כ פועל. השב"כ מנסה למנוע אלימות שתביא למוות או לפציעות חמורות, אך לא מטפל בכל מה שמתחת לסף הזה. המתנחלים יודעים זאת, ולכן מצד אחד הם מנסים להימנע מהרג פלסטינים, ומצד שני הם משסים את מנהיגיהם בשב"כ.

המתנחלים לא שוקטים על השמרים ולא מסתפקים בהישג שהושג. הם ממשיכים לעמול על השלמת הטיהור בשאר שטחי הספר, דוגמת מסאפר יטא, בקעת הירדן עצמה סביב כביש 90, והחלק הצפוני של כביש אלון. אבל המהלך המשמעותי יותר הוא הפניית המאמץ אל לב השטח הפלסטיני המיושב.

בדומה לאופן שבו פעלו בכביש אלון, השלב הראשון הוא מניעת הגישה של הכפריים אל שטחי החקלאות שלהם וכליאתם במרחב המיושב בלבד. מאחזים בלתי חוקיים מוקמים בעשרות גם במרחב זה; הטרור המופעל נגד המסיק ומטעי הזיתים מתרחב מהשטח הצמוד להתנחלויות, כפי שהיה שנים רבות, ללב השטח החקלאי הפלסטיני; דרכי עפר המובילות לשטחים החקלאיים נחסמות, ופרנסתם של הפלסטינים נשללת.

המשך המהלך הוא הפרעות המתבצעות בכפרים עצמם. המתנחלים מטילים טרור על הכפרים בעילה של פיגועים, כך פעלו בעבר בחווארה, דומא, מוע'ייר ועוד. כך לפני מספר חודשים באזור אל פונדוק, כך מוטל טרור כבר שבועיים על הכפרים א-דיכ וברוקין, בעקבות הפיגוע שבה נהרגו צאלה גז ותינוקה. זוהי דרך פעולה מכוונת, לא "פריקת זעם ספונטנית" ודי לציין את העובדה שראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, הקים "לשכה" באוהל סמוך לברוקין. גם במרחב הזה כוחות הביטחון מאפשרים את הטרור היהודי, גם כאן זהו ביטוי של האסטרטגיה של המדינה, אסטרטגיה המוכוונת בפועל על ידי תוכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ'.

נקודת הלא-חושך היחידה בכל מרחב הפשיעה הלאומנית של הגדה המערבית היא הפעולה של כמה קבוצות מתנדבים ישראלים באזורים שונים לסיוע ולהגנה על הפלסטינים ובשיתוף פעולה איתם, וגם גופים שונים המעניקים להם סיוע משפטי, לוגיסטי ואחר. גופים הפועלים בבקעת הירדן, באזור אריאל, באזור דרום בנימין, באזור דרום הר חברון ועוד הם נקודת אור מוסרית, ומשיגים לפעמים תוצאות מעשיות בנקודות ספציפיות, לדוגמה בהדיפת הניסיון לפני שבוע להקים מאחז רועים נוסף ממש בתוך קהילת ראס אל-עין. הצטרפות למאמציהם של קבוצות אלה היא אחת הדרכים היחידות בימים אלה להישאר בצד הנכון של התהום.

פורסם לראשונה באתר "שיחה מקומית" ב-4.6.25