ביום שני,16.3.26, נכחתי בהריסת ביתם של עבד ומשפחתו בפסאיל, בדרום בקעת הירדן, מקום בו הם מתגוררים כבר עשרים שנים. ההריסה התבצעה בהתאם ל"חוק" הישראלי החל בשטחים הכבושים, לאחר התראות ודיונים בבתי משפט. היא התרחשה כהשלמה להצקות הנמשכות חודשים אחדים מצד המתנחלים מהמאחז הסמוך של המתנחל ליבי. מדובר בדרישה חוזרת ונשנית ממשפחתו של עבד להסתלק מצד אנשים חמושים המאיימים בפגיעה פיזית בנוסף למעשים שנועדו לזרז את הסתלקות המשפחה על ידי השלכת פסולת תמרים שהובאה במשאית צמוד לקיר הבית, על ידי הבאה יומיומית של עדר פרות שירעה במקום, בהקמת "זולה" ממנה נשמעה מוזיקה רועשת במהלך הלילות, על ידי פלישה לחצר המשפחה והתמקמות שם, בהצצה לחלונות של הבית בו נמצאים לעתים קרובות במשך היום נשים וילדים בלבד, בסיבובי טרקטורון סביב הבית, ועוד.  

אך אין מדובר רק במעשה ההריסה ואפילו לא בהצקה היומיומית במשך חודשים אלא בתופעה הנוראה של "שלוות ההורסים" או "חדוות המגרשים".

יחד עם כוחות הצבא והמשטרה שעסקו בהריסה עצמה הגיע גם מאיר ניר, פקח המועצה האזורית בקעת הירדן, שהיה מעורב גם בהצקות לקהילות שנמלטו כבר מבתיהן כמו זו של ראס עין אל-עוג'ה. על שפתיו נראה לאורך שעות חיוך רחב, חיוך שנראה מדי פעם בפעם גם על שפתיהם של חיילים וחיילות שליוו את מלאכת ההרס, חיוך שלווה במלל חגיגי וצוהל. מעבר לבית הופיעו בזמן ההריסה המתנחלים המציקים עצמם, שבאו גם הם להנות ממראה עיניהם. פחות משעה לאחר שההורסים סיימו את מלאכתם, בעוד המשפחה יושבת ליד  הריסות הבית וערימת הרכוש הדל שלה ומנסה לעכל את החוויה הנוראה, הגיע למקום רכב של מתנחלים  מהמאחז ואחריו טרקטורון שסיפק משרד ההתיישבות של השרה סטרוק. הם באו ללעוג למשפחה.

אם נחשוב קצת על מה שניתן לראות באירוע של יום שני ובכל מה שמתרחש סביבו בבקעת הירדן נבין שמדובר בתופעה שונה לגמרי מהפוגרומים עליהם למדנו בספרי ההיסטוריה. הנה כמה הבדלים בולטים. הראשון מדובר רבות, גם אם לא זוכה  למספיק הד תקשורתי, אבל האחרים יחדשו לרבים.

א. ההצקה הנעשית לפלסטינים במטרה לגרשם, המתבצעת בחסות הצבא והמשטרה, היא מתוכננת ומאורגנת. פרוייקט "חוות הרועים" ממומן ומתוקצב על ידי המדינה ומנוהל בקפדנות מלמעלה. מישהו מימן את רכש הטרקטורונים או את שכירת משאיות התמרים שנשלחו לביתו של עבד.

ב. בשונה ממה שקרה בפוגרומים ששמעתי וקראתי עליהם, בבקעת הירדן לא ניתן להבחין  כמעט אף פעם בזעם מצד הפורעים. הכל נעשה בחיוך סאדיסטי על שפתיהם.

ג. מנהיגי הפורעים משתמשים בעקביות בביטוי "יהודים שמחים" בכל פעם שהם מתארים את הפרעות ובכללן שריפת רכוש, פלישה לבתים, זריעת הרס וכיוצא בזה. (ההסתה שלהם נעשית תוך עצימת עיניים של המדינה, אם לא בעידודה, בעוד שפלסטינים אזרחי ישראל נרדפים על פוסטים תמימים ברשת).

ד. פרוייקט העקירה או הטיהור האתני בבקעת הירדן מלווה בחינוך או סוציאליזציה להצקה.  את העדרים שבאים להטריד את הפלסטינים מלוות נערות צעירות ששוהות במאחז כדי ללמוד את מלאכת ההצקה. בשבועות האחרונים הגיעו ל"זולה" שהוקמה כדי להציק למשפחה קבוצות מתחלפות של נערים ששהו במקום ימים מעטים. בנוסף, שוב ושוב ראינו את ראשי המטרידים מגיעים לשטח עם ילדיהם הפעוטים.

ה. ההצקה לערבים נחשבת למצווה המקבלת אישור מרבנים. ניתן ללמוד על כך מהעובדה שההצקות גוברות  בדרך כלל במהלך השבת. אנחנו רואים את אותם  אנשים שהניחו תפילין כל בוקר בימי החול מגיעים בשבת רכובים על טרקטורונים. גם אם לא ניתן לכך ביטוי פומבי ברור לגמרי שהפורעים קיבלו הנחייה רבנית לפיה "הצקה לפלסטינים דוחה שבת".

אני לא יודע אם יש דוגמאות היסטוריות מקבילות לתופעה הזו של גירוש שמבחינת המגרשים נעשה בחדווה, בהנאה שלווה, וללא סימנים של זעם כלשהו. אני חושש שלא, אבל יהיה אשר יהיה, חשוב שאנשים ידעו מה קורה שם בבקעת הירדן, מרחק פחות משעה מירושלים ושעה וחצי מתל אביב.

•

גם דני דניאלי היה שם ובחלוף יממה הוא כתב: "צפיתי שוב ושוב בתמונות מהחוויה המזעזעת, שצילמתי  וניסיתי לשחזר רגעים, קולות ושיחות שמעבר לתמונות. נזכרתי בגסות הרוח המחליאה של קלגסי מג"ב שליוו את ההריסה. ניסיתי להיזכר האם הבחנתי בגילויי חמלה כלשהי כלפי המשפחה שישבה וצפתה ממרחק 60 מטר בהרס ביתה בקרב מישהו מהחיילות, החיילים, השוטרים, אנשי המינהל האזרחי והמועצה האזורית. יכולתי לחשוב רק על סג"מ אחד, קצין מת"ק, שנהג במשפחה בכבוד ובקורקטיות. האחרות והאחרים צחקו, חייכו, כאשר את העליצות הכללית הוביל פקח המועצה מאיר ניר. בהמיות! אמר פרופסור ליבוביץ זצ"ל, בהמיות... והרוע, הרוע המזוקק הזה... שמתי לב, שוב, למגן דוד הכחול המתכתי שנעצו הטרוריסטים המשיחיסטים ממאחז הטרור סמוך לבית המשפחה. נדמה לי שהתמונה של "מגן דוד" צופה על הריסות הבית מסמלת משהו עמוק, אולי, שוב ליבוביץ: "קץ הציונות".