הגעתי באחד מימי השבוע ליישוב פסאיל שבדרום בקעת יריחו עם חברי מ"מסתכלים לכיבוש בעיניים". מטרתנו הייתה לסייע למשפחה פלסטינית להסיר מטרד חמור מפתח ביתה. ערמות של פסולת תמרים הובאו במשאיות על ידי מתנחלים, נפרקו בצמוד לבית ויצרו סירחון ומכת זבובים. שעות אחדות לאחר שהעמסנו חלק מהמפגע והרחקנו את הפסולת למרחק של מאות מטרים בעזרת מריצות, הוטס מעלינו רחפן ובעקבותיו הגיעו לשטח חיילים. לובשי המדים דרשו מאיתנו להתרחק מהמקום בנימוקים מופרכים כאילו אנחנו "גונבים תמרים" ו"פולשים לשטח פרטי של המאחז הקרוב".
החיילים שהו איתנו במקום שעות רבות עד שהזמינו משטרה שסילקה אותנו ממקום שהותנו, בקרבת ביתו של התושב הפלסטיני. נציג החוק השמיע את אותם טיעונים שקריים חסרי כל בסיס חוקי ועובדתי ומבלי להציג כל מסמך או צו, ובכך אפשרו למתנחלים לחזור שוב ולהציק למשפחה בהמשך היום.
באותן שעות בדיוק הודה מייצגו של צבא ההגנה לישראל בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון ב"חוסר דיוק" שהוגש בתצהיר לערכאת הדיון הבכירה בישראל. לפני כשבועיים הגיש צה"ל תגובה במסגרת הליך בעתירה של תושבי ראס עין אל-עוג'ה שביקשו את הגנת המדינה נגד מהלכי מתנחלים שפעלו במטרה לגרשם מאדמתם. "חוסר הדיוק" התבטא בתצהיר שקרי לפיו הצבא טען שתושבי הקהילה הפלסטינית לא נטשו את בתיהם בגלל התנכלות פורעים מ"חוות הרועים" הסמוכות. נציג הצבא התנצל על "חוסר הדיוק" בתצהיר, חוסר דיוק שבעטיו נדחתה העתירה שביקשה למנוע את המשך הגירוש.
שני האירועים שתוארו כאן מתכתבים עם מאמר של אמנון אברמוביץ', שהתפרסם באותו היום ב"הארץ". אברמוביץ' מזכיר לקוראיו ששני שלישים מהכוח היבשתי של צה"ל נמצא בשטחים. הערכות מדברות על עשרים גדודים ומעלה בנוסף לפלוגות משמר הגבול. לשם מה נדרש היקף הכוחות הענק הזה? הסיבה היא שתפקידו העיקרי של הצבא בגדה המערבית הכבושה אינו להבטיח במישור הפיזי את שלומם של הישראלים ושל הפלסטינים הנתונים לכיבוש אלא כדי להסוות את תהליך הנישול של הפלסטינים מאדמתם.
במישור הצבאי נטו ניתן הרי לצמצם את סדר הגודל של הכוחות הצה"ליים בגדה בשתי דרכים פשוטות. הדרך האחת היא להפסיק את תהליך הנישול של הפלסטינים. להימנע מהקמת יישובים חדשים, לעצור ולאסור את כל מי שמקים התנחלות או מאחז בלתי חוקי, למנוע את ההתקפות האלימות על קהילות פלסטיניות, וגם לממש את העמדה הישנה של מערכת הביטחון שתמכה עוד באוקטובר 2023 בהמשך העבודה של פלסטינים מהגדה בישראל ולאפשר לתושביה להתפרנס בכבוד. הדרך האחרת האפשרית היא לדבוק במדיניות הנישול והטיהור האתני אבל להטיל את המשימה על הצבא ישירות במקום על פורעי המאחזים. הצבא יכול לבצע את הגירוש ביעילות גדולה הרבה יותר מפורעי החוק, ובאמצעות כוחות צבאיים מצומצמים בהרבה.
מדוע אם כן נבחרת שוב ושוב הדרך השלישית המסורבלת, שדורשת כל כך הרבה כוחות? כי המדינה רוצה "להיות עם אבל להרגיש בלי", כלומר לממש את הנישול אבל להסוות אותו באמצעות הונאה. בהתאם לכך למשימת הנישול בפועל - שריפת המבנים, התקיפה הפיזית של התושבים, וכיוצא בזה - שולחת המדינה את "המתיישבים" מההתנחלויות "הקיצוניות" ומ"חוות הרועים". התפקיד שהיא מטילה על הצבא הוא לעשות הצגה עבור הציבור הישראלי, בתי המשפט ודעת הקהל בעולם כאילו היא מנסה למנוע את הנישול ופשוט לא מצליח לה. בהתאם לכך מוקדי הצבא והמשטרה מקבלים קריאות מהפלסטינים ומפעילי זכויות אדם, רושמים אותן ושולחים כוחות לשטח. הצבא אפילו מפנה שוב ושוב "מאחזים קיצוניים" אבל ראה זה פלא באורח מיידי הם קמים מחדש. המשטרה שנקראת על ידי המותקפים מזמינה את הנפגעים להתלונן בתחנה רק כדי לסגור את התלונות, ללא העמדתם של הפורעים לדין.
ההסתכלות על צה"ל כצבא של הונאה איננה מוגבלת כמובן לזירה של הגדה המערבית. ניתן היה להציג ניתוח דומה לגבי מלחמת עזה. שם הממשלה פעלה למרר את חיי הפלסטינים על מנת שיעברו למצרים, אך כדי להסתיר זאת הטילה על צה"ל להמציא הצדקות מופרכות כאילו ההרס וההרג נועדו לחסל את כל עובדי הציבור בעזה שתויגו כ"אנשי חמאס", אבל את זה אפשר להשאיר לפוסט אחר.
לענייננו חשוב להבליט את ההשלכות ארוכות הטווח לתופעה לפיה אנו חוזים בצבא שרוב אנשיו עוסקים ב"הצגה" שמסווה ומסתירה בעזרת שקרים את המטרות האמיתיות של פעולתם: תרבות הכזב שמתפתחת בתנאים אלה מסכנת את כולנו.מתנדבי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" מפנים פסולת תמרים שהשליכו מתנחלים בעוג'ה
