בכיכר הנושאת את שמו של יצחק רבין בתל-אביב התקיימה במוצאי שבת (1.11.25) עצרת המונית במלאת 30 שנים להרצחו. בין הנואמים היתה ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא, סגנית נשיאת הקרן החדשה לישראל, שדבריה כבשו את הקהל. להלן נאומה המלא:

ערב טוב, מסאא אלכיר,

הגענו לכאן לערב של כאב משותף שמבקש להפוך לערב של החלמה ושל תקווה. אחרי יותר משנתיים של פחד, של דם, של שתיקה – אנחנו סוף סוף נושמים לרגע אחד. הפסקת האש השברירית הזו היא קו החיים הדק שכולנו נאחזים בו. והיא חייבת להיות התחלה. לא הפוגה, אלא פתיחה של דרך. דרך של שלום, של שינוי, של חזרה לשפיות ולחיים שיש בהם עתיד.

מורשת רבין מורכבת עבורנו, האזרחים הערבים. היא כוללת גם פרקים כואבים. רבין היה קודם כל איש צבא. אבל אנחנו זוכרים את רבין כי היה לו אומץ שלא רואים הרבה בפוליטיקה, את האומץ להשתנות. באומץ, הוא שינה כיוון בסכסוך, ושינה כיוון ביחסי יהודים וערבים.

בעצרת בחירות בנצרת הוא התנצל על שנים של אפליה, והבטיח שינוי. ממשלת השלום שלו קמה בזכות שותפות היסטורית עם נציגי הציבור הערבי. צעירים וצעירות ערבים נכנסו לראשונה לתפקידים בכירים בשירות הציבורי.

זה לא היה חסד. זו הייתה תפיסת עולם. חזון של דמוקרטיה אמיתית, שמכילה את כל האזרחים. זה האומץ שאנחנו מתגעגעים אליו, וזה האומץ שאנחנו צריכים גם היום.

חברות וחברים, אני עומדת כאן הערב בברכתם של מי שלא הוזמנו. מנהיגי הציבור הערבי היו צריכים לעמוד כאן על הבמה הזו. מי שרוצה לבנות עתיד טוב באמת, חייב להושיט יד לשותפות יהודית-ערבית – בגלוי, לא בחדרים סגורים, לא רק כשנוח ולא רק אחרי סקרים. שותפות בונים יחד כי דמוקרטיה היא לכולם, או שהיא פשוט לא דמוקרטיה. ד-מ-ו-ק-ר-ט-יה זה גם בקפלן וגם בכפר קאסם, סכנין ורהט.

אני כאן כי ניתוק הוא קל, וחיבור הוא אומץ. ואנחנו בוחרים באומץ. אנחנו בוחרים בדרך הקשה יותר, אך הנכונה יותר, דרך שמובילה לעתיד של שגשוג משותף ולא להנצחת הפחד. כן, אפילו כאן יש מי שמאיימים לשלול מאיתנו את זכות הבחירה. יש מי שחושב שאפשר לחיות בדמוקרטיה בלי חמישית מהאזרחים. אבל אנחנו כאן בכל זאת, ואנחנו כאן כדי להישאר.

אני כאן כדי להגיד את האמת, אמת אמיצה שרבין הבין והפנים: ממשלת תיקון לא יכולה להדיר את נציגי הציבור הערבי! דמוקרטיה חזקה רק כשכולם שווים! דמוקרטיה חזקה כשאין כיבוש! ודמוקרטיה חזקה רק כשלכולם, לכולנו יש ביטחון. וזה כולל גם את הישובים במשולש, בנגב ובגליל.

חברים וחברות, אנחנו לא האיום - אנחנו ההזדמנות. אנחנו הדוברים של שתי שפות, של שתי תרבויות, של שני כאבים ושני חלומות. אנחנו יכולים להיות הגשר שמחבר, אבל גשר מחבר רק אם שני הצדדים מעזים לעלות עליו.

אני מבקשת מכם להושיט יד. לא כוויתור, אלא כאומץ. בואו נהיה הדור שמפסיק לפחד ומתחיל לבנות. בואו נדמיין מציאות שבה ילדים מרעננה וטייבה, מלוד ורמאללה, מתל אביב ועזה – גדלים לא על פחד, אלא על תקווה. זה בידיים שלנו.

מורשת רבין אינה נוסטלגיה. היא בחירה. בחירה בין הפחד שהופך אותנו ליריבים לבין האומץ שהופך אותנו לשותפים. וכן גם לשותפים עם כוח פוליטי שיכולים לשנות את המציאות כאן.

אני עומדת כאן כאמא לכרמל, חלא וניל. אני רוצה שהבנות שלי יגדלו לצד הילדים שלכם. אני רוצה שהן יגדלו במקום שמבין ששונות זה הכוח. מקום שבו ביטחון נבנה לצד צדק, וששלום נולד משוויון. חברות וחברים, אנחנו נהיה הדור שיביא את השינוי שיכלול שוויון, ביטחון לכולם ושלום. שוקרן".

הטקסט הועתק מעמוד הפייסבוק של קרן כצנלסון

הנאום המלא