הפוסט הזה מוקדש ל-ג.

ג. היא אמא מהאזורים הכפריים של מרכז הארץ, "ההתיישבות העובדת". הבת של ג. התגייסה לפני יותר משנתיים ללביאי/ות הבקעה (מן הסתם כבר השתחררה, הפסקתי לעקוב).

כשהתגייסה, כתבתי ל-ג, שהחיילות שם שותפות לדברים איומים, שנעשים כנגד האוכלוסיה המקומית. כתבתי לה שתשמור עליה, שתדבר איתה, שתעזור לה לעבד את הדברים, כדי שחלילה, לא תצא משם עם פציעה מוסרית.

ג. ענתה לי בכעס. כתבה, שאנחנו, האנרכיסטים, אנחנו הסכנה היחידה לשלום נפשה של הבת שלה. ג. היא ארץ ישראל היפה, המתגייסת. ג. היא אנחנו.

***

לפני שנתיים וחצי גורשה קהילת הכפר רשאש, בהצקות ובאלימות של קן הטרור המתהדר בשם-לא-לו "מלאכי השלום" (בחסות הצבא הישראלי, כמובן). פליטי רשאש עלו בהר והתיישבו בפאתי היישוב דומא, על קרקעות הכפר.

לפני כמה חודשים נסללה דרך לא חוקית והוקם בצמוד לדומא עוד מאחז בלתי חוקי בשם "גיבורי דוד". מאותו רגע חזרו ההצקות וחזרה האלימות - מחבלי המאחז נקטו באלימות קשה - פריצות, הרס, גניבות, איומים, מכות, תקיפות בגז ובאלות, ואילו רשויות הכיבוש שיתפו איתם פעולה וסייעו בכל דרך אפשרית - המינהל האזרחי הכריז על אדמות הכפר כאדמות מרעה ליהודים בלבד (מי אמר אפרטהייד ולא קיבל?), הצבא והמשטרה התעלמו מקריאות המצוקה של התושבים ושל פעילי זכויות האדם, וכשהגיעו מפעם לפעם, הפעילו אלימות ומעצרים על המתלוננים ולא על התוקפים.

לפני יומיים, הכריז הצבא "שטח צבאי סגור" על האזור והרחיק משם את הפעילים הישראלים (כמובן שדיירי המאחז הבלתי חוקי לא הורחקו). בזאת סתם הצבא הישראלי (ביודעין) את הגולל על חייה של הקהילה - בשני הלילות הבאים, ללא הגנת הפעילים, פלשו הטרוריסטים היהודיים לבתים, גנבו כל מה שאפשר והרסו את השאר (הפלסטינים, שידעו מה צפוי, הצליחו להימלט בזמן).

קהילה שלמה גורשה בשנית על ידי פוגרומיסטים יהודים ובחסות הצבא הישראלי. טיהור אתני על מלא. נכבה מתמשכת.

***

כל זה קורה במרחק לא גדול מהפוגרומים, שהיו השבוע בקוסרא, בג'אלוד, בקריות. כל זה קורה באותו שבוע, שבו נרצחו ביריות של חייל-מתנחל (לכאורה) שני אחים פלסטינים, שכל חטאם היה ששהו בתוך ביתם בעת שטרוריסטים יהודיים פלשו אליו. כל זה קורה באותה השעה, שבכל מקום בגדה המערבית - בצפון הבקעה ובדרומה, במסאפר יטא, באזור שכם, רמאללה, יריחו, חברון - בכל מקום - מופעלת אלימות יומיומית, מסכנת חיים, של מחבלים יהודיים כנגד האוכלוסיה המקומית.

***

כל זה לא היה יכול לקרות בלי תמיכת הצבא ובלי עידודו האקטיבי - מהחייל הפשוט ושטוף המוח ועד לצמרת הפיקודית (המתנחלית ברובה).

כל זה לא היה יכול לקרות - ג. היקרה - בלי המעורבות של הבת שלך ושל בנות ובנים של אחרים ובלי התמיכה שלך ושלהם.

האלימות, הפשעים והדם שנשפך הם באחריותו ובאשמתו של צה"ל!

וצה"ל הוא תחת האחריות של כולנו:

- ההורים, ששולחים ילדים עם אפס מידע ואפס יכולת להבין את המציאות.

- מערכת החינוך, שמאדירה פדגוגיה של שכול ושל הקרבה ולא מעודדת חשיבה עצמאית או ביקורתית משום סוג.

- הילדים, שהולכים כצאן לטבח, כי אף אחד לא לימד אותם לחשוב או לשאול.

***

היום שוחררו למעצר בית החשודים בניסיון הרצח שלי ושל חברי בקוסרא ביום ששי שחלף (27.2.26). ממעצר הבית זה יהפוך לסתם בית, בלי מעצר. הכרוניקה כבר מוכרת וידועה. צדק לא יופיע, שמיים לא יבקשו רחמים.

אף אחד לא ישלם מחיר, מלבד הפלסטינים, הפעילים, זכויות האדם והערכים כולם.

גם הדם שלנו עליך, ג., גם אובדן הערכים. עליך ועל כל מי שממשיך לעצום עיניים ולהקריב את ילדיו על מזבח המשך הכיבוש. (את לא לבד, רוב הישראלים היהודים איתך).

***

ביום שבת 28.2.28 פירסמה יעל את הפוסט הבא:

״אתמול עברנו - אני ושני חברים - ניסיון רצח.

4 טרוריסטים יהודיים התנפלו עלינו באלות בלי שום התגרות מצידנו, בלי קירבה שלנו לשום נכס "שלהם", בלי שום אינטראקציה מקדימה בינינו לבינם.

מד"א לא הגיע. משטרה לא הגיעה. צה"ל לא הגיע.

אמבולנס פלסטיני פינה אותנו שנייה לפני שהטרוריסטים חזרו לסיים את מלאכתם.

אחרי שסיימו איתנו, אותם טרוריסטים חברו לנוספים והלכו, עם נשק חם, להמשיך בניסיונות הרצח בכפר הסמוך.

מד"א לא הגיע. משטרה לא הגיעה.

הצבא דווקא הגיע. הוא עמד בצד ושמר על הטרוריסטים היהודיים.

אמבולנסים פלסטיניים נחסמו.

לפני שעה קלה אותם טרוריסטים יהודיים ביצעו עוד ניסיון רצח בדיוק במקום שבו אנחנו הותקפנו.

מד"א לא הגיע. משטרה לא הגיעה. צבא לא הגיע.

במדינה - כל מדינה. אפילו לא מדינה מתוקנת - כוחות הבטחון אמורים לעצור רוצחים סדרתיים ולעזור למי שהותקף.

לא אצלנו.

בישראל, הצבא - הילדים של כולנו - מסייע לטרור, נותן לו גב וגם יד.

בלי תמיכתו הגלויה והאקטיבית של הצבא, הטרור היהודי לא היה מרים את ראשו המכוער בצורה כל כך אלימה ורצחנית.

כשיכאב לי קצת פחות, אחזור לנוכחות מגינה ולפעילויות של סולידריות עם מי שהמדינה שלי מנסה לטהר ולחסל.

פשוט כי זאת הדרך היחידה שאני מכירה להישאר בת אדם, ולמרות, שברור לי, שמבחינת המדינה שלי דמי מותר.

אולי אצטייד במיגון נוסף, אבל לא באלה או בכל נשק אחר.

על אף הכעס, לא אתן לטרור היהודי להפוך אותי למפלצת שכמותו ושכמותם, וגם לא אתן לו לגרום לי להצטרף לרוב הדומם (ששתיקתו היא מזון לאלימות).

אבל מה אני מקשקשת לכם על טרור ועל ניסיונות רצח? הרי אנחנו שוב ב"שקט יורים", ואנחנו, הישראלים, כל כך אוהבים להיות בשקט. ולירות. אז שבו בשקט.

(פוסט זה עודכן עובדתית)