זאת אני. כבר כמה שבועות עם אותה תמונה ועם אותו שלט - ילדה שגוועת ברעב, תחינה לעצור את הג'נוסייד. עוד הפגנה ועוד עמידה, כמה שאפשר, כי אי אפשר אחרת. לא מספיק, כי לא מצליחה יותר. אבל לעצום עיניים זו לא אופציה.

היום האסקפיזם שלי חוזר.

ה"חופש הגדול" (שלא היה בו רגע של חופש) נגמר, ושוב אשוב אל בית הספר.

אל הבקרים, שמתחילים בדמעות ובזעם אל מול התמונות בפייסבוק, וממשיכים בשכחה מבורכת מהרגע שכף רגלי חוצה את שער בית הספר.

בשנה שעברה זה עבד לי כמו קסם - עזה וילדיה המתים כאבן כבדה על חזי, מחוץ לשער בית הספר; עזה נעלמת ומפנה מקומה לילדים החיים-כל-כך, בתוך בית הספר.

העבודה משחררת. כך אמרו מי שאנחנו מיטיבים כל כך לחקות.

העבודה משחררת, למעט ברגעים מסוימים, שבהם נפער סדק בין העולמות. כשהילדים נדחפים בתור לקבל ארטיק בסוף שנה, למשל. בשיחה עם עמית, שלא מבין למה לעצום עיניים זו לא אופציה.

בתחילת החופש התקשרה אלי אמא אחת. הבן שלה ראה בטעות תמונה של ילד מורעב. היא תוהה איך אפשר לתווך לו דבר כזה.

יש לך שתי אפשרויות, אני עונה. תשובה מחורבנת לשאלה מחורבנת בעולם מחורבן, שבו צריך לתווך לילדים תמונות של ילדים, שהם עור ועצמות.

שתי אפשרויות. האחת - להרחיק ממציאות חייו - כמו בערוץ 14 - "הם מעטים", "זה בגלל מחלות רקע". השניה - להיות איתו בכאב ובזעזוע ולהראות לו מה אתם, כמשפחה, יכולים לעשות (תרומות, הפגנות, התנגדות). שתי אפשרויות. הבחירה היא שלה.

אני את הבחירה שלי עשיתי ב-2014, היא לא הייתה קלה, לא לי ולא לביתי, שהייתה בת שש. אני מרגישה שהבחירה ההיא, היא שהובילה לפטור משירות בטחון, שקיבלה לפני כמה ימים. שתינו בחרנו בחיים, והחיים לעיתים מכוערים ואכזריים עד אימה, אבל לעצום עיניים זו לא אופציה.

העמידה עם התמונה של הילדה המורעבת מייצרת הרבה תגובות -קללות ונאצות, אבל גם אגודלים מורמים ותודות.

במוצ"ש שעבר ניגש בחור צעיר.

חשוב לו לדעת האם אני חושבת, שחיילי צה"ל הם רוצחים. הוא שירת בעזה, הוא לא רצח. אם אביע את עמדתי בצורה ישירה, אני עלולה לפגוע בדימוי שיצר כדי להגן על עצמו ממה שראה וחווה. אבל הוא מתעקש לקבל תשובה על שאלתו הראשונה.

חיילי צה"ל מבצעים פקודות בלתי חוקיות בעליל, אני עונה.

הוא דורש הוכחות, כי בערוץ שבו הוא צופה אומרים שזה פייק. השיחה מתארכת, הוכחות והכחשות, ולבסוף אני עוצרת.

עזוב מה היה, מה אתה חושב שיהיה? המלחמה תחסל את חמאס?

לא.

המלחמה תחזיר חטופים?

לא.

אז מה צריך לעשות?

לדבר, אין ברירה, צריך עסקה וצריך שתי מדינות, הוא אומר.

אין לי ויכוח איתו יותר. אסתפק בסיכוי, שנתן לעתיד. גם אם מבחינתי הוא תלוי ביכולת להכיר בעוול של העבר ושל ההווה, כנראה, שבשבילו ובשביל בריאותו הנפשית, לעצום עיניים זו כן אופציה.

קשה לי לעמוד עם התמונה. על פני חולפים לפעמים גם ילדים, שמעצם היותם ילדים, אינם צריכים להחשף לקיומה של ילדה מזת רעב. אני, עם תמונה, במרחב הציבורי, מייצרת פגיעה בחפים מפשע.

בלתי אפשרי לי לא לעמוד איתה, כי גם אם ההסברה הישראלית לא מכירה בה, הילדה הזאת והרעב שלה קיימים, והיא והרעב שלה - עלי ועלינו.

אני חייבת להתנגד, במעט שמתאפשר לי. לנסות לעורר שיח כשאפשר, לנסות לעורר מודעות, להנכיח, בין אלפי המפגינים למען בני עמם, קול לא פופולרי שאינו מבחין בין דם לדם.

זו מלאכה סיזיפית. מעייפת ומתסכלת, אך אלו גם השעות היחידות בשבוע, שבהן אני סופגת תחושת שייכות, שכבר לא קיימת לי בשום מרחב אחר. היא קיימת בעמידה עם אחי למשפחת האנושיות, אלה שיודעים שלעצום עיניים זו לא אופציה.