יעל לבקוביץ

עוד פיסה מהנכבה המתמשכת.

עוד חתיכה מאובדן המוסר והאנושיות של החברה המתבהמת שלנו.

ראס עין אל-עוג'ה - כפר שקט בבקעת הירדן, שעבר התנכלויות במשך יותר משנתיים, על ידי  "70 נערים מבתים הרוסים", בגיבוי של כל גופי השלטון הרקוב שלנו ובסיוע של כל גורמי האכיפה, ובהם גם בניכם ובנותיכם המצויינים, שעושים שירות משמעותי במתן עזרה לפוגרומיסטים יהודיים - ראס עין אל-עוג'ה נאנס להתפנות.

לא הצלחנו להגן עליו. לא הצלחנו להגן על התושבים שלו. לא מפני הפורעים חסרי האלוהים ולא מפני השוטרים והחיילים משתפי הפעולה מרצון וברצון.

סוף שבוע של כאב לב, בניסיון נואש להגן עוד קצת על התושבים המאויימים. להרחיק עוד עדר מתוך חצר, לרדוף אחרי עוד טרקטורון שדוהר בין הבתים, להתאכזב שוב מהמשטרה ומהצבא שחובקים ידיים בלי הושיט עזרה.

וברקע משאיות. נכנסות ריקות ויוצאות מלאות בחתיכות פח וביריעות בד שהיו חייהם הדלים של התושבים, בדרכן לשום מקום. בדרכן אל לא נודע, שלא צופן בחובו שום הבטחה לעתיד טוב יותר.

וסצנה קולנועית, שנחרטה בראש בגיל 8 - אב ובנותיו בורחים מפוגרום, על עגלה רתומה לסוס, שעליה ארוז מחסורם, ומאחוריה אש ופחד וצחוק אלים של נערים - מתנגנת בריפיט בתוככי מוחי, מלווה במנגינה מוכרת:

"לאן, לאן הולכת את הדרך?

לאן, לאן מושך סוסי הטוב?

אל בית נעזב,

אל שלג ורעב"

אבל טוביה הפך לסלאמה, והפוגרומיסטים המזרח אירופאים הפכו לנערי גבעות דוברי עברית, והציבור עצום העיניים, שלא רואה את העגלה שנוסעת, ושותק ושותק ושותק לכל עוול, הוא אנחנו כולנו.

ובשמונה בערב ידנדן הפעמון בכיכר, ואלפי עצומי עיניים יעמדו ויצעקו "ד-מוק-רט-יה! ד-מוק-רט-יה!!" וימשיכו לא לראות ולא לשמוע את העוולות שנעשות בשמם ועל ידם. כל יום. בכל שעה. לכל מי שאינו יהודי. בשטח האדמה הזה, שעליו אנחנו מנסים להחיל את החזון המעוות של דמוקרטיה ליהודים בלבד.

10.1.1026

‍

רחל צלניק-אברמוביץ

ביולי 1941 נאלצה משפחתה של אמי לעזוב את ביתה בעיירה נובוסוליצה שבאזור בסרביה, כשהרומניה, לצד גרמניה הנאצית, פלשה אליה. המשפחה נמלטה מזרחה עם עגלה ומעט מיטלטלים (היהודים שנותרו בעיירה נרצחו כולם). במסע ארוך ורב תלאות, קשיים, רעב, מחלות ומוות, הם הגיעו עד לקווקז.

היהודים באזורים שגרמניה כבשה גורשו או נרצחו כי הם היו יהודים, כלומר לא טהורים, כלומר "לא שייכים" למקום.

גם בבני הדור השני לאירועי הדמים האלה נחרתו, בבשר ובנפש, חוויות הפליטות, הגזענות והרוע הצרוף. הן שמדריכות אותי ברצון ובניסיון - הגם שהוא דל - למנוע אותן מאחרים.

האימרה "לעולם לא עוד" אין פירושה "לא עוד ליהודים בלבד". פירושה "לא עוד יעשו זאת בני אדם אלה לאלה".

הבוקר נמלטו 26 משפחות בדואיות בבקעת הירדן בגלל התעמרות מתנחלים טהורי הגזע.

היסטוריון יווני עתיק כתב בחיבורו משפט שתקף מאוד לכל עת:

"כשלעצמי דייני, אם ימצאו בו [כלומר, בספרי] תועלת אותם שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים. כמותם או כיוצא בהם, כמקרה אשר יקרה את בני האדם" (תוקידידס, 1.22, תרגם: א"א הלוי).

8.1.2026

בפוסט קודם סיפרתי על תלאות הפליטות, הרעב והסבל של אמי ומשפחתה עת נאלצו לברוח במהלך מלחמת העולם השנייה מביתם מפחד הגרמנים והרומנים בעלי בריתם. כתבתי שחוויות אלה נחרתו גם בי, בת הדור השני לניצולי השואה, ושהן אלה שדוחפות אותי להיאבק נגד גירוש אלים של משפחות פלסטיניות בידי מתנחלים בגדה המערבית. המקרה האחרון הוא זה של קהילת ראס אל-עין בדרום בקעת הירדן, שבלחץ האלימות והפחד שזרעו מתנחלי הסביבה ולאחר חודשים של התעמרויות, פלישות וגזל, מתפוררת ויוצאת שוב לחיי פליטות - מבלי שהמשטרה והצבא ימנעו זאת (בניגוד לתפקידם ככוחות הריבוניים בשטח) ותוך צהלת המתעמרים ושתיקת תושבי ההתנחלויות הוותיקות השכנות.  

כצפוי, הפוסט עורר מיד את כוחות האופל היהודיים ואלה מיהרו להצדיק ולעודד מקרים כאלה. חלקם אף לא ממש טרחו לקרוא את הדברים, אלא שילחו את תגובותיהם האוטומטיות (אחד אף טרח והציע לי לחזור לעיר מולדתי...).

אבל מה שלא צפיתי היה מראה אימוג'ים של צחוק שצירפו כמה טובי-לב אחרי שקראו על סיפור השואה של אמי ומשפחתה. איזה בני אדם מגיבים כך? מה זה אומר עליהם? ומכיוון שלא התביישו לעשות זאת, צירפתי בתגובות הראשונות כמה צילומי מסך. אני מניחה שעוד יצוצו אחרים.

אני גם מניחה שהעליצות הזאת היתה גוברת אילו סיפרתי גם על תולדות אבי ומשפחתו: הוא הצליח להימלט מפולין מזרחה עם אחד מאחיו, נשבה בידי הרוסים ו"בילה" כמה שנים ב"מחנה עבודה" בסיביר בטרם הגיע לישראל, בעוד ששאר בני משפחתו - אביו, אמו, שני אחים ואחות (וכן דודים ובני דודים) - עלו בעשן המשרפות השמיימה.

אין לי שיג ושיח עם ערלי לב שנהנים למקרא סיפורי שואה, כמו גם למקרא ומראה מעשי עוולה של יהודים בבני עם אחר, רק מפני שאינם יהודים. מראה התושבים המפוחדים, שאורזים פחים ואוהלים, ילדים ומעט מקנה ויוצאים לחיי עוני וסבל צריך לקומם כל אדם. אם הוא אדם.

11.1.2026

‍

אמיר פנסקי

בפעילות "הנוכחות המגינה" שלי בבקעת הירדן אני פוגש הורים שקטינים יהודים תוקפים ומכים  את הילדים שלהם  והם לא יכולים להגן עליהם. אני לא יכול שלא להיזכר באבי ובסיפוריו. אני לא משווה. הסיפורים  קופצים אלי מאליהם.  כמו: אבי בן ה-15 באושוויץ. הוא הולקה כעונש, ואביו נאלץ לראות ולשתוק כשמכים את בנו בכורו.

אני בן יחיד לניצול שואה. אבי, יליד 1928, היה בן 11 כשהגרמנים כבשו את פולין. עם זיכרון הילד שלו הוא סיפר איך חיילים הגיעו עם אופנוע סירה לעיירה שלו וכך נודע למשפחה על הכיבוש. מאז, במשך 4 שנים עד אוגוסט 1943, החודש שבו  גירשו את משפחתו לאושוויץ הוא חי תחת כיבוש גרמני.

במשך שנים, הגרמנים ניפצו כל מבנה משפחתי, חברתי, ציבורי, בדרכם המסודרת מאוד, המאורגנת.  אבי בן ה- 12 נאלץ להבריח אל הגטאות בהם שהו בני משפחתו אוכל ודברים הכרחיים לקיומם. עולם הפוך שבו הורים לא מסוגלים לדאוג לילדיהם והילדים מחזיקים את הבית ועושים כל דבר שנדרש על מנת לקיים את המשפחה. אבי ומשפחתו גורשו מביתם מספר רב של פעמים. החנויות ומפעל הנעליים של הוריו הוחרמו  ונעשו פולנים או גרמנים. את המשפחה המרוחקת יותר הם כבר לא ראו.

בעקבות הסרט "רשימות שינדלר" של סטיבן שפילברג רואיין אבי ונשאל האם לא היתה התנגדות לגרמנים? כשענה הפחד ניבט מעיניו. מבט של ילד שכאילו קפא  58 שנים. התשובה הייתה פשוטה: אם נגעת בשיער ראשו של חייל גרמני או מתיישב גרמני, כפר שלם היה נענש. קוראים לזה pacification - הרגעה. בעברית צבאית של אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, קוראים לזה עיצוב מחדש.

באוגוסט 1943, לקחו את משפחתו/משפחתי לאושוויץ. אימו, אחיו ואחותו נשלחו הישר לתאי הגזים. אבי וסבי נעשו עובדי כפייה. את אבי הילקו שהיה אז בן 15. אביו (סבי) עמד ושתק בכאב ללא יכולת להגיב. היום לאחר הרבה שנים, הכל מתעורר אצלי.

לא חשבתי, כנראה הייתי מאוד תמים, שאוכל למצוא את האנלוגיות לאירועים האלה בתקופה זו. מעשים המבוצעים על ידי אנשים עם ת.ז כשלי. ובשמי. במידה מסוימת הדברים נעשים  בשיטות לא פחות ואולי אף יותר אכזריות. התעללות ללא כללים. ללא חוקים, ללא סדר. בישראלית: הדברים נעשים מתחת לשולחן, בסחבקיות. ללא תיעוד. לא של המעשים ולא של הקורבנות.

כך מגורשים מאות משפחות פלסטיניות מביתן הדל, עם מעט מטלטלין למקום לא ידוע. אף אחד לא מקבל אותם. נוטשים חיים שלמים. עבור משפחתי זה נעשה על ידי המשטר הגרמני אני מניח בעזרת משתפי פעולה פולנים. בגדה המערבית זה נעשה על ידי עבריינים קטינים המופעלים על ידי עבריינים בוגרים הממומנים להבנתי על ידי מועצות אזוריות והמדינה בחסות צבא ומשטרה. זאת האסוציאציה הסובייקטיבית שלי.

שתי משפחות בראס אל עין נטשו היום. שבועיים הן היו כלואות בביתן כשעדת מתנחלים צמאי דם סובבים אותו יום וליל. הם לא יכלו לצאת או לנסוע לעיירה הסמוכה עוג'ה ללא ליווי. ילדיהם הותקפו בדרכם לבית ספר על ידי ריינג'ר מדינה נהוג על ידי עבריין מתנחל עם ביתו הפעוטה לצידו. סדום ועמורה.

צבא-או"ם שלא עושה דבר. שוטרים שולחים אותך להגיש תלונות. מים מובאים במיכליות תחת ליווי פעילים. תושבים נוסעים לקניות של מוצרים הכרחיים בכלי רכב של פעילים כי כלי רכב של פלסטינים מותקפים בכביש.

המועצה האזורית לא ידעה שעובדיה מסתובבים עם העבריינים ועל פי המסופר מאיימים על המשפחות. הצבא לא מתעסק. זה עניין משטרתי ואת המשטרה זה לא מעניין. שני הגופים האלה מגיעים בכוח מלא כאשר פלסטיני מנסה להגן על משפחתו או סתם לקריאה שקרית של זרעון יהודי טהור.

ובאמת אין מה להשוות.

9.1.2026

‍

מיכאל טורקניש

ככה נראה טיהור אתני בשטחי האפרטהייד. קהילת ראס עין אל-עוג'ה עוקרת ממקומה לאחר עשרות שנים וזאת עקב התעמרות, התקפות, הצתות, גניבת צאן על ידי אנשי מאחז שהוקם לידם לפני כשנתיים. קבוצת טרוריסטים יהודים מגובה בכוחות הביטחון וברוחם של סמוטריץ' /בן גביר הצליחה במשימתה. קהילת ראס עין אל-עוג'ה היא אחת בשרשרת קהילות שנטשו מאונס את אדמותיהן עקב מעשי טרוריסטים אלו נגדם.

ולכל המפגינים שייצאו היום (שבת) לכיכר בעוז ועזוז, מצויידים בדגל ובנחישות אין קץ יצעקו " ד.מ.ו.ק.ר.ט.י.ה" יש לומר: אין דמוקרטיה עם כיבוש, אין דמוקרטיה כשקילומטרים אחדים מכיכר "מהבימה" נעשות בשמם עוולות בלתי חוקיות ואכזריות. ובייחוד - אין דמוקרטיה ליהודים בלבד.

ויום אחד הכיבוש (שכבר נמצא בממשלה במלוא עוזו) יחצה את הקו הירוק וישמש מיליציה חמושה במלחמת האזרחים הפוטנציאלית. ואז נראה את כל גיבורי הדגלים /האחים ושאר ירקות מבכים שלא הקשיבו בזמן לאזהרות.

אז זה הזמן להתעורר אל מול אחד המחוללים הגדולים של ניסיון הפיכת ישראל לדיקטטורה.

10.1.2026

‍

דני דניאלי

לילה שני של אי-שקט, שינה טרופה ויקיצות תכופות. שמיכת הפוך הנעימה והמחממת אינה חוסמת את המחשבות עוכרות-המנוחה על המשפחות שנאלצו להימלט מראס עין אל-עוג'ה. היכן, והאם, הם ישנים? ועל מה הם חושבים? ואני יודע שנכדיי ונכדותיי ישנים בלילה לבטח, ובשלווה, במיטותיהם... ומה על הילדות והילדים החמודים, בני המשפחות, ומה עובר בראשיהם הקטנים בלילה הזה? ומהן התמונות שישאו עימם מהיממות האיומות האלה?

חבר שאל אותי לפני מספר שבועות מה "הכי קשה" לי בפעילותי בגדה המערבית, ואני השבתי שהכי קשה הוא לחזות בתלת-מימד ברוע המזוקק של הטרוריסטים היהודים הפורעים המנוולים. וזהו רוע מזוקק שנשען על רוע וזדון בלתי-נתפסים של חיילים וחיילות ומפקדיהם, שוטרים ומפקדיהם ומנהיגי וא.נשי המועצות האזוריות בגדה המערבית.  וכל אלה מונחים ומגובים על ידי רבני אופל רשעים ועל ידי ופוליטיקאים/יות בכל הדרגים, עד ל"ראש"!! ומן הרוע הזה, שחולל, וממשיך לחולל זוועות ברצועת עזה!! זורם רעל שמזהם כל חלקה במדינה  הזו. ומי שצוהלים לנוכח הצלחת הטיהור האתני המתועב ברחבי הגדה המערבית, וגם מי שאדישים/ות לנוכח הזוועות אינם מבינים שלא נצחונות כיבוש יש כאן, אלא הרס שאחריתו אסון. הרס וחורבן  של כל מה שחשבנו שאנחנו. רמיסה, ברגל גסה,  של מסד הערכים שעליו בנו אימותינו ואבותינו את ישראל. וביום הזה אין לי מילות תקווה ונוחם. רק אהבה וחיבוק לחברותי וחבריי פעילות ופעילי זכויות האדם שמנסים בכוחותיהם הדלים לבלום את הרוע.

11.1.26