הפסטיבל סביב הרצח של צ׳רלי קירק מרגיש כמו מתקפה פסיכוטית על בוחן המציאות ועל השכל הישר.
לכאורה, הקריפטונייט (החולשה) של המחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל הוא האלימות - לא רק האלימות הפוליטית אלא כל סוג של אלימות. כל התנהגות או דיבור שגובלים באגרסיה - לא אלימות, אגרסיה - מיד עוברים סדרה של גינויים והוקעות. אנחנו לא מוכנים שייחסו לנו שום סוג של התנהגות לא מנומסת ובכל פעם שעושים לנו את זה, אנחנו ממהרים להזדעק, לגנות ולהתנער מהעבירה וממי שהיא יוחסה לו - אפילו אם במציאות לא נעברה כל עבירה. כי מבחינתנו, הדבר הכי נורא שאפשר להגיד עלינו זה שאנחנו ״קיצוניים״. אנחנו הרי משרתים בצבא ומשלמים מיסים אז להגיד עלינו שאנחנו קיצונים? אנחנו?!
יש פה הנהגה בוגדת, רצחנית ופושעת שמפעילה מערכת תעמולה רעילה, משטרה פוליטית ואספסוף אלים ומוסת כדי להתעלל בנו, להכות בנו ולכלוא אותנו. הם מצמצמים לנו את החופש, גונבים לנו את הכסף, מפקירים אותנו למות בשבי ושולחים אותנו להרוג ולהיהרג בשבילם, שורפים לנו את המדינה ולילדים שלנו את העתיד, אבל אם פח אשפה מוצת לאות מחאה ורכב עולה בטעות באש, או אם מישהו רק קורא למנהיגים האלה בוגדים, רוצחים ופושעים - אלוהים ישמור, איזו סופה של התחסדות מעושה פורצת מקרבנו. באיזו קלות ומיידיות אנחנו מבקשים להצדיק את עצמנו בפני אלה שראויים לכל גינוי. ״רק לא להיות כמוהם״ - אפילו אם אין סיכוי שנהיה וגם אם המשמעות של הימנעות ממאבק לא מנומס ולא מתנצל היא שלא נהיה, נקודה.
בנקודת הקצה של העמדה הזו עומדים כמובן מנהיגי האופוזיציה וכל מיני דמויות מרכז אחרות שיחד מעלות על נס איזו מוטציה פרוורטית של מתינות - כזו שמקדשת את ההתנהגות המנומסת והציות הממלכתי מעל הכול. ראיתי אתמול פוסט של רב מתון שהגיב לרצח של צ׳רלי קירק וכתב שנכון, התכנים של הדברים שאנשים אומרים חשובים, אבל יותר מכל חשוב הסגנון. במלים אחרות, קניבליזם זה משהו בעייתי אבל העיקר שנקפיד לאכול עם סכין ומזלג. יודעים מה, סכין זה חד מדי. רק מזלג.
מאותו מקום מגיע גם הציווי הקדוש להתגייס למילואים לא משנה מה, אפילו אם זה לצורך מלחמה פושעת, נטולת הצדקה, שאפילו מפקדי הצבא הודו שמיצתה את עצמה והמשכה משרת אך ורק את הישרדות השלטון. אנשים שעזבו הכול בשבעה באוקטובר ורצו אל קו האש עדיין נעלבים כשהשלטון והשופרות שלו קוראים להם ״סרבנים״ ומתאמצים להוכיח שהם החיילים הכי נאמנים שיש - דבר שכמובן משרת רק את השלטון. יותר מדי מאיתנו מוכנים לשרת במלחמה פושעת של משטר דיקטטורי בתואנה ש״אין לנו צבא אחר״.
אז בארצות הברית נרצח פעיל ימין קיצוני - אדם שתמך באלימות ממסדית ובטרור פוליטי, אבל בסגנון שלו היה לורד בריטי ממש, קיקרו של ימינו, המוצרט של הדיבייטים, המסי של המתינות הטרמפיסטית המעודנת. ומה קרה אצלנו? כל מכונת הרעל, השופרות והשרים - אנשים שהם הפיקאסו של ההסתה לאלימות פוליטית - זייפו דאגה מעושה מפני ההשלכות של אלימות כזו ופצחו במסע הסתה מתוזמר ומופרע נגד מתנגדיהם.
ומה עושה המחנה הליברלי-דמוקרטי בתגובה? מגנה כל אלימות. לא אומר למסיתים שילכו לחפש מי ינענע אותם אלא ממשטר את עצמו ומעיר לכל מי שלא הביע מספיק צער על הירצחו של אדם. השמאל נכנס לוויכוח סרק עם הימין על מקורות האלימות הפוליטית בישראל (גם אני, מודה) והמרכז כדרכו מיהר לקדש את הסגנון, כך שפוסט מסכן בפייסבוק שקרא להפגנה לא מנומסת הפך שווה ערך לרצח רבין. והמסיתים הנאלחים, אנשים שבשגרה קוראים לשבור למפגינים את הידיים והרגליים, יכלו לראות את המחנה שלנו קורא את עצמו לסדר ולחכך ידיהם בהנאה.
הם הרי השיגו את מטרתם: מרוב שהמחאה לא אלימה, הם נאלצו לייבא רצח פוליטי מחו״ל. והם ניצלו אותו ביעילות רבה כדי להבטיח שכל מחאה מקומית שרק הייתה חושבת להחריף את צעדיה תדאג כעת לסרס את עצמה עוד יותר. ובאותו הזמן, המשטר המציא לעצמו לגיטימציה להקשיח עוד יותר את ידו מול המפגינים ולפגוע עוד יותר בחופש המחאה.
אבל המתקפה על בוחן המציאות לא נגמרת בגזלייטינג הזה. האם אנחנו באמת נגד אלימות פוליטית?
בפוסט ויראלי, הזמר מוקי סיפר שלא עצם עין כל הלילה בעקבות הרצח של צ׳רלי קירק. לא המחשבות על כל מה שנתניהו ושותפיו מעוללים למדינה הדירו שינה מעיניו. גם לא המחשבות על מה שחיילים ומתנחלים מעוללים בגדה ובטח שלא בעזה. עשרות נרצחים חפים מפשע ביום, נשים וילדים, לא גוזלים דקה משנת היופי של מוקי. גם לא הידיעה שאם ילד-של-אבא היה נופל בשבי, המדינה שלו הייתה משאירה אותו למות שם. אבל רצח פוליטי של אדם זר בארץ זרה? עד כאן.
מאיפה הצורך להפוך אדם די מחורבן לקדוש מעונה, שהיד משלנו? איך זה שאדם שרובנו לא שמענו עליו עד אתמול הפך לגדול ידידי ישראל בכל הזמנים, שני רק לדונלד בן פרד? איך האיש שבדרכי נועם ביקש לקדם חוסר נועם הפך למרטין לותר קינג וג׳ון לנון באחד? התשובה היא שהוא מאפשר לנו לקחת את האלימות שלנו, להרחיק אותה עד לצד השני של העולם ושם לבצע היפוך יוצרות פרוורטי: איש המדון הוא בכלל איש של שלום ומי שתמך באלימות פוליטית הוא בכלל הקורבן שלה.
המחנה הליברלי-דמוקרטי מבקש להתנער מאלימות פוליטית אבל האמת היא שאנחנו ספוגים בה מכף רגל ועד ראש. אנחנו חיים בפיצול מטורף שבו אנחנו שותפים לפשעי מלחמה, לטרור ולאלימות פוליטית מתמשכת אבל בבית אנחנו מקפידים להיות ג׳נטלמנים מכובדים, שהאלימות היא מהם והלאה. ועל הפער בין שתי המציאויות האלה אנחנו מנסים לגשר באמצעות חיסול כל מופע מאיים של תוקפנות בקרבנו והתייצבות עיוורת מאחורי הצבא ושלל סמלים ממלכתיים. בלעדיהם, אנחנו עוד עלולים לפגוש את האלימות הגולמית והלא-מרוסנת שלנו, ואז באמת לא נעצום עין. ״אין לנו צבא אחר״ החליף את ״אין לנו ילדים למלחמות מיותרות״.
