בהכשרת המורים ליוגה, לפני 13 שנה, המורה והמנטור המנוסה שלי, ד"ר גלעד חרובי, אמר משהו על התמסרות לכוח הכובד. הרעיון נראה לי אז מוזר, משום שחלק גדול מהתרגול עסק בצמיחה (תנוחת העץ), בלחימה (תנוחות הלוחם), בהתמקדות בחיזוק הבאנדות והליבה של הגוף וכו'. נזכרתי ברעיון הזה היום, כאשר הרהרתי ברעיון ההתמסרות שהופיע בסרט "אתי" (חלק 1).
מדי פעם בפעם אני מפרסם פוסט קצר על נוכחות מגינה בכפר בורין, וברוב ימי שישי אני משתתף בהפגנה השבועית של "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בצומת זעתרה — שניהם בפלסטין, מדרום לעיר שכם.
התגובה הגופנית הרפלקסיבית שלי מול איום או הפעלת כוח של צבא/ משטרה — שם, וגם בהפגנות בתל־אביב — היא "התכנסות פנימית", התקשות והתנגדות. לעומת זה, התגובה הרגילה שלי לידיעות ופוסטים על רוע והרג בשטחים הכבושים ובעזה היא אימוג'י עצוב.
בהפגנת זעתרה, בחודשים האחרונים, יש דמות קבועה ובלתי רצויה המייצגת רוע — חוקר מהאוניברסיטה הסמוכה באריאל, שמגיע עם מגפון, עם הקלטות של צעקות הקוראות ל"גירוש פלסטינים". הוא רץ סביב הכיכר עם המגפון שלו, רודף אחרי מכוניות פלסטיניות.
התגובה הרווחת של אנשינו היא התנגדות: לנסות לחסום אותו, ליצור חיץ אנושי בינו לבין המכוניות — נוכחות מגינה. העליתי רעיון, שזכה להסכמה מוגבלת, אך מיושם בשבועיים האחרונים — לעזוב את מרחב הכיכר כשהוא מגיע. לתת לו לרוץ בכיכר לבדו. אני חושב שמעבר לאפקט הלעג שבמעשה כזה, יש כאן משהו שקשור למשחק הכוח–התמסרות / כעס–עצב.
זה מזכיר לי מסה קצרה ועוצמתית של גדעון לב על כוח, שפורסמה ב"הארץ" ביוני 2025. כותרתה היתה: " לכוח יש אפקט חזק. אבל יש לו גם שתי מגבלות גדולות, שהדוגלים בו מחמיצים. מי שמפעילים כוח רב אינם משערים שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם לספוג את אותו כוח בסופו של דבר. ההיפוך הזה בלתי נמנע".
לאחרונה שמעתי ציטוט של אתי הילסום (גיבורת הסרט הנ"ל), המשבח את העצב על פני הכעס. אני נוטה להסכים, כי אני חושב שמתן מקום רב מדי לזעם כתגובה המרכזית לרוע נוטה לעוור אותנו, לצמצם את מרחב הפעולה המנטלי — שהוא כה חשוב כדי לשמר יכולת תיפקוד בימים אלה (ותמיד).
אני מרגיש שהתמסרות, במובן מסוים — לא במובן המונותאיסטי של התמסרות לפטריארך, אלא דווקא לעצמך, לנשמתך — היא אולי חיסון מפני להפוך בעצמך לכוח. משום שלהפיכה לכוח — נרטיב שזכה לשבח ולקדושה בציונות מראשיתה — יש נטייה חזקה להסתבך במסגרת חמושה רחבה יותר, וכך עלולות להיות לכך השלכות מפלצתיות כמו שאנו רואים עכשיו: תגובות של אימוג'י צוחק לזוועות ברשתות החברתיות, וצחוק ומסכות אימה של מתנחלים / חיילי צה"ל.
לאחרונה סיפרתי לבת זוגי, לאחר הביקור השלישי והאחרון שלי בראס עין אל־עוג'ה, שהסתירה בין המראה הצנוע של מתנדבי הנוכחות המגינה שם לבין העמידה הנחושה והמתמידה שלהם, שבוע אחר שבוע, במשך חודשים ושנים, תוך שימוש בזמן הפנוי היקר שלהם, ללא כל תמורה חומרית, ותוך חשיפה להשפלות ולאלימות — מרתקת אותי.
באנגלית, אפשר להשתמש באותה המילה (Humble) עבור השפלה ועבור צניעות. אולי זה המחיר שנדרש לשלם כדי לשמור על הנפש בתקופה הזו.
