"סָבְתָא בּוֹבֶּה של אמא שלי, הגיעה מאוקראינה לאמריקה לפני כמאה שנה. מהכפר השלו שלה, מחנובקה (הייתי שם, פלג ירוק בין גבעות פסטורליות), לפילדלפיה המעטירה. ושם "בחגים של הנוצרים", בדירה הבטוחה בעיר הגדולה באמריקה, היא היתה מסתגרת בחדר, רועדת מפחד, כי הגויים משתכרים בחגים, ויוצאים לעשות פוגרומים. הזכרון המפחיד לא עזב אותה.

בסיפור הזה נזכרתי בחצות של ליל פורים, כששכבתי, רועדת מפחד, באוהל של רועים פלסטיניים בבקעת הירדן. עשיתי זאת כחלק מה"נוכחות המגינה" שאני ועוד מאות ישראלים עושים, מול האלימות המטורפת, הגואה, של מתנחלים בחוות ובגבעות. זה לא היה הלילה הראשון שלי, באוהל הזה או בבקעה בכלל. אבל זה היה פורים, ובחווה החדשה, בת 4 חודשים, שתקעו ממש מעל המאהל הזה, היתה מסיבת פורים גדולה עם עשרות אנשים. מוזיקה מרעישת אזניים בגבעות הירוקות והפסטורליות של המאהל הפלסטיני.

ובינתיים, בתחילת הערב, כשישבתי עם הרועים הפלסטינים ליד המדורה, הם הראו לי סרטונים של עשרות אנשים שהתקבצו אל החווה הזו, שעשו פוגרום במאהל שבו ישנתי, יום קודם. כשאקדח תקוע בכיס של בעל החווה.

ובזכרוני הקרוב, המזועזע, ההתקפה הפרועה של מתנחלים טרוריסטים באלות, על החברים שלנו – עודד, עדי ויעל לבקוביץ, בנוכחות מגינה בקוסרא ביום שישי האחרון. פוגרום על פוגרום, אלימות הולכת וגואה. ופתאום אני מרגישה את המסיבה הזו, עם הגויים האלה, שחובשים כיפות וציציות, שמשתכרים בחג שלהם, ועוד מעט ייצאו לעשות בנו פוגרום.

וחשבתי על סבתא בובה של אמא שלי. ורעדתי מפחד כמוה.

עכשיו, תנסו לדמיין ישיבת ליל רמדאן עם פלסטינים ליד מדורה, כולנו מפחדים מהטרוריסטים על הגבעה, הבחורים הפלסטינים שנשארו ערים להגן על אמותיהם, ילדיהם, נשותיהם (בלי נשק, אפילו לא מקל, פשוט בנוכחות פיזית), ואני מנסה לספר להם על מה חג הפורים הזה. על שתיית האלכוהול כדי להשתכר לזכר ההצלה של היהודים, והטבח באויביהם, וכל זה מזמנים אחרים, בפרס, היא אירן....

ואיך זה הסתיים אתן שואלות?

בקארמה מטורפת, הפרסים הצילו אותנו, היישר מאירן.

כי פתאום נכנסה התרעה לקראת אזעקה. ובשמיים התחילו להתעופף טילים ומיירטים. והמוזיקה בחווה כבתה, ושיירת מכוניות יצאה להתנחלות הקרובה, למקלט.

ואנחנו נשארנו להסתכל על השמים. מקלט אין לפלסטינים, וגם לא מיגונית. אבל יש מצב להרים עיניים לשמים, ולראות את כל האורות האלה הולכים ובאים, מתרוממים ונופלים, לאחל זה לזה רמדאן כארים וחג שמח, ולשמוח על זה שהלילה אף אחד לא חטף מכות רצח.

בתמונה, שצילם שותפי לנוכחות המגינה, דיויד גורן, רואים את הפסטורליה של היאריס קרוס הנאמנה שלי בשדות המרעה הנצחיים של הבקעה, ומעליה משמאל דגל ישראל, אחד מעשרות שתקעו מתנחלים מעל כל אוהל פלסטיני. שאף אחד לא ישכח כאן לרגע מי בא להתעלל בו.

ובקשר אליכן, הקוראות והקוראים שלי: אם החרש תחרישו בעת הזו, רווח והצלה יעמדו למשפחות הרועים, ולפעילי זכויות האדם, ולאנשים הרוצים פשוט לחיות, ממקום אחר. ואתם, תזכרו תמיד שכשהיתה לכם הזדמנות לעשות טוב, עמדתם מהצד. הייתם העולם ששתק.

- בינתיים, לשני אחים בכפר הפלסטיני קריות לא עמדה אתמול ההצלה, והם נהרגו מכדורים של מתנחלים!!!!! רצח בדם קר. כמו זה שכל כך פחדתי ממנו הלילה.

* נכתב ב-2.3.26 ופורסם בפייסבוק