במאמר שפורסם ב"הארץ" טען עקיבא נוביק שהשימוש "בנשק הרטורי הכבד והמלוכלך של ההשוואה לשואה" לא מזעזע את הציבור ומהווה זילות שואה. לשיטתו, בישראל "האצבע על ההדק" בנושא זה "קלה להחריד" ו"אווילית מבחינה עובדתית". נוביק גורס כי ההבדל המהותי בין תוכנית "העיר ההומניטרית" בעזה – שפרטיה לא נמסרו לציבור, ואם יש לו, כעיתונאי, מידע בעניין זה הציבור בוודאי ישמח לדעת – לבין "המחנות ההם" היא מטרת הקמתם. מכאן הוא ממשיך במהלך של "הוכחה בדרך השלילה" ולפיה מאוטהואזן ושטוטהוף לא הוקמו לצורך חלוקת מזון [...] והנאצים לא קיוו לשכנע יהודים להסכים להגר תמורת "סל קליטה ".

נוביק עושה סלט מהשואה ומהנאציזם. כשהוא מדבר על "המחנות ההם" הוא בעצם קושר ביחד סדרה שונה של מחנות שנוצרו בתהליך של שנים והיו בעלי מטרות משתנות, כשברקע נותר שם של מחנה אחד שהוא לא מזכיר: אושוויץ. כלומר, "הפתרון הסופי". הטענה המובלעת של נוביק היא שה"עיר ההומניטרית" בעזה לא תהיה מחנה השמדה, אלא "מחנה מעבר", ושתושבי עזה שיבחרו להגר יקבלו סיוע כלכלי, "סל קליטה" שאותו לא נתנו הנאצים. אלא שהנאצים דווקא עשו דבר דומה מאוד, כאשר הם חתמו על "הסכם ההעברה" עם הסוכנות היהודית ב-1933. ההסכם, שעורר התנגדות ביישוב אך נמשך גם אחרי פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ המלחמה, איפשר לכ-50,000 יהודים גרמנים להגר מגרמניה הנאצית תוך שהם מצילים שבריר מנכסיהם מהלאמה על ידי הרייך השלישי. בזכות הסכם זה הועברו ליישוב כ-14 מיליון לירות שטרלינג .

השנים שבהן התקיים "הסכם ההעברה" היו השנים שבהן מערכת מחנות הריכוז הנאצית צמחה והתבססה. שורשי מערכת זו בדיכוי המתנגדים הפוליטיים של הנאצים בגרמניה – אמנם היו ביניהם יהודים, אך השימוש המאסיבי הראשון במערכת מחנות הריכוז נגד היהודים כקבוצה היה רק ב-1938: תחילתו במעצר מעל 50,000 יהודים אוסטרים אחרי ה"אנשלוס" והמשכו במעצרים שבוצעו ב"ליל הבדולח", כשנעצרו כ-30,000 גברים יהודים ונשלחו למחנות. היהודים שנעצרו בגלים אלו הושפלו ועונו קשות, ומאות מתו בזמן הכליאה, אולם לבסוף מרביתם שוחררו, חלקם אחרי שחתמו על הסכם שהם יעזבו את הרייך. המטרה המרכזית באותו זמן הייתה לעודד הגירה. באופן פרדוקסלי, ה"אזהרה" הנאצית הזאת תרמה להישרדותם של יהודי גרמניה ואוסטריה, שעשו כל מאמץ לצאת, עם או בלי סל קליטה .

אז האם ה"עיר ההומניטרית" באמת שונה מ"המחנות ההם" מבחינת המטרה שלה? הכל תלוי במתי מסתכלים על המחנות ובמה יקרה בעזה בעתיד. הדיון על "מטרת המחנות" נודע בשם Die Historikerstreit (ויכוח ההיסטוריונים), שניטש בשנות השמונים של המאה הקודמת בקרב היסטוריונים של הרייך השלישי בגרמניה. בלב הדיון היה הפיצול בין האינטנציונליסטים לפונקציונליסטים: האם השואה הייתה תוצאה של תוכנית מוסדרת של היטלר, או שמא היא "התגלגלה" כתוצאה מתנאי השטח ויוזמות מלמטה. לא ניכנס לפרטי הדיון הזה, אולם השימוש במערכת מחנות הריכוז לטובת רצח היהודים החל רק אחרי פתיחת המלחמה מול בריה"מ ביוני 1941, וביתר שאת אחרי אביב 1942 כאשר "הפתרון הסופי" החל להתבצע באושוויץ.

שנים שלט כאן קונסנזוס בקרב חוגים מסוימים, כאילו שה"תהליכים" (יאיר גולן) בישראל דומים לאלו שהיו בגרמניה הנאצית לפני 1933. היום נראה שהתקדמנו. ייתכן שהגענו ל-1938, אם כי ההשוואה לא טובה כי למעשה מתחילת המלחמה אנחנו פוגעים באופן קשה גם בנשים וילדים.

השאלה עכשיו היא "מה הלאה". מה יקרה בעתיד ב"עיר ההומניטרית", אם תוקם, שמטרתה איננה להיות מקום מגורים אלא מקום מעבר, "עיר" שתיבנה על ידנו, האויב, או מסמכותנו, עבור אויבינו, שבהם אנחנו רואים, לפי נוביק, "מאפיינים נאציים"? מה יהיה אם שני מיליון עזתים לא "יעזבו מרצון" או שלא תמצא מדינה שלישית שיכולה או רוצה לקלוט אותם? ומה יהיה איתנו, שדוחפים לדבר הזה כי, לפי נוביק, אנחנו צריכים לקבל את המחשבה – הקשה מנשוא – שאנחנו חייבים "לנצח ולהמשיך לנצח", לנֶצָח? איפה כל זה שם אותנו בהשוואה לנאצים ?

האם המחשבה שעלינו להיות חזקים, לנצח תמיד ולעשות את הבלתי אפשרי, לא "להיכנע" לאנושיות שלנו ולא להכיר באנושיות של אויבינו – שהם, ולא צה"ל, כך קובע נוביק, הם בעלי סממני נאצים – איננה בעצמה מאפיין נאצי? משהו שאמור "לעזור לנו" לעשות את הצעד מ-1938 ל-1941 ו-1942? האם אנחנו באמת "רק" ב-1938, או שבעצם – מאופי המלחמה בעזה, והפגיעה הניכרת בנשים, ילדים, צוותי רפואה, עיתונאים, וחפים מפשע אחרים – אנחנו כבר עברנו גם את הנקודה הזו? האם מעורבותם של מתנחלים ואנשי ימין קיצוניים בצבא אינה תורמת לפאשיזציה של צה"ל ואיננה משפיעה על סוג האלימות ובחירת המטרות והחימושים במלחמה ?

אם הנאצים החלו במתן "סל קליטה" ליהודים שבחרו "להגר מרצון" וסיימו עם מחנות השמדה, אולי גם אנחנו נקים בסוף מחנה השמדה? השימוש ביופי מיזמים ומילים מכובסות כדי לתאר רצח הוא אחד מהמאפיינים של המערכת הנאצית – שהבטיחה ליהודים "יישוב מחדש במזרח" אבל בפועל העניקה להם "טיפול מיוחד" [Sonderbehandlung]. אבל "העיר ההומניטרית" לא חייבת לפעול כמו אושוויץ כדי לקדם את מטרתה: מה אם המוות שם יבוא מבפנים, ממחלות, מכנופיות, ומעוני, שכולם יצמחו כתוצאה מהמדיניות שלנו אבל ללא יד מכוונת שלנו? איזה אחוז מהציבור הישראלי מוכן לפתרון כזה, בתנאי שבעלי סמכות יבטיחו לו שזו הדרך היחידה להבטיח את עתיד ילדנו כאן? והאם זו לא בדיוק הדרך שבה פעלו בזמן הרייך השלישי?