האלימות הקשה של נוער הגבעות והחוות בשטחים הכבושים מגיעה בימים אלה לשיאים מזעזעים, אבל לתופעה יש היסטוריה ארוכה. במשך שנים התריעו בכירים במערכת הביטחון כי אין מדובר ב"עשבים שוטים", אלא באלימות מאורגנת ואידיאולוגית. הדרג הפוליטי העדיף להימנע מהכרה רשמית בטרור היהודי – וכך גם הכלים המשפטיים שנועדו להתמודד עמו נותרו מחוץ למשחק

הגדה המערבית עולה באש לנגד עינינו. מתחילת חודש מרץ (ועד למועד כתיבת שורות אלו) נהרגו על ידי מתנחלים שישה פלסטינים: ב־2 במרץ מתנחלים ירו למוות בשני אחים פלסטינים, בני 51 ו־48, בכפר קריות; ב־7 במרץ נהרג פלסטיני ואחיו נפצע באזור מסאפר יטא, ליד ההתנחלות סוסיא, על ידי מתנחל בשירות מילואים; ב־8 במרץ נורה למוות פלסטיני במסאפר יטא ועוד שלושה פלסטינים נהרגו במהלך עימות עם מתנחלים שנכנסו לכפר ח'רבת אבו פלאח ליד רמאללה. האירוע האחרון דווח בערוץ הוואטסאפ "חדשות אנ"ש" של נוער הגבעות והחוות בזו הלשון: "ערבים מדווחים שיהודים תקפו את הכפר אבו פלאח, צפונית לרמאללה. במקום הוצת בית וכן חוסלו ארבעה ערבים". בתגובות הופיעו אימוג'ים של לבבות אדומים ושל זרוע מציגה שריר.

הגדה המערבית מתנהלת יותר ויותר כשטח הפקר שבו איש הישר בעיניו יעשה. "הֻתְּרָה רְצוּעָה, לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן", כפי שנאמר במדרש ויקרא רבה, כח, א). לפנינו מעשי טרור שיטתיים שמטרתם אינה מוסתרת: לנשל ולגרש קהילות שלמות מקרקעותיהן. דברים שאמר אלישע יֶרֶד, לשעבר דובר ח"כ לימור סון הר־מלך, מי שנחשד בעבר ברצח פלסטיני (לא הוגש לבסוף כתב אישום) ומהפעילים הבולטים בגדה, בראיון לפודקאסט הפופולרי בספֵרה הימנית, "על המשמעות", שופכים אור על ההיקף, העומק ודפוס הפעולה.

"יש פה אויב שמחכה ליום שיוכל לרצוח אותי… ואני אעשה כל שאני יכול בשביל לסלק אותו, בשביל לפגוע בו… ואתה יודע, ההגנה הכי טובה זה התקפה. אנחנו חד־משמעית יוזמים חיכוך ואנחנו גם גאים בזה". את הנרטיב ולפיו מדובר ב"עשבים שוטים", כפי שגם ראש הממשלה התבטא, כשאמר "אלה 70 ילדים מבתים הרוסים", ירד מכנה כ"אחד הדברים הכי מביכים שיש". אחרי רצח הנער בנימין אחימאיר באפריל 2024, סיפר לתמיר דורטל, "כמעט 1,000 אנשים" נכנסו לכפר של הרוצח הפלסטיני ולכפר סמוך, "והעלו את הכפרים האלה באש… אנשים מבוגרים בעלי משפחות, לוחמים שעשו מילואים במלחמה, הכול".

אם כן, מאות התקיפות המכוונות נגד פלסטינים ובדואים בגדה המערבית ורכושם – בעיקר בידי הקבוצה שאכנה להלן "נוער הגבעות והחוות" – אינן אירועים נקודתיים. בכל זאת, הוויכוח העתיק בשאלה אם קיים בכלל טרור יהודי מאורגן ממשיך להתנהל, כאשר ממשלת ישראל, בעזות פניה, עדיין מסרבת לקרוא להתארגנות בשם המפורש "ארגון טרור". כפי שאראה בהמשך דבריי, זו החלטה מודעת, מחושבת, שאף על פי שבכירים במערכת אתגרו אותה בצמתים רבים במהלך העשורים האחרונים, נותרת על כנה.

לשאלה האם הפרעות בגדה הן מעשי טרור מאורגנים יש השלכה מעשית, שכן הדין הישראלי מאפשר לנקוט צעדים חמורים יותר נגד החברים בארגון טרור מוכרז. הבסיס המשפטי לצעדים אלה הוא "חוק המאבק בטרור". בחוק זה, שנחקק ב־2016 במקום "פקודת מניעת הטרור" המנדטורית, שנועדה לאפשר את פירוק המחתרות היהודיות, נמנים שלושה תנאים עיקריים להגדרת "מעשי טרור". ראשית, הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידיאולוגי. שנית, הם נועדו לעורר בהלה בציבור, או לאלץ את רשויות השלטון לעשות מעשה או להימנע ממנו. שלישית, במעשה שנעשה בפועל, או שאיימו לעשותו, היה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו.

בכירים במערכת הביטחון בישראל רמזו לא פעם שפעילות נוער הגבעות והחוות מתיישבת עם ההגדרה הזאת של ארגון טרור. עמי אילון, לשעבר ראש השב"כ, כתב כבר בשלהי דצמבר 2021 בעמוד הפייסבוק שלו: "הסירוב לקרוא לטרור היהודי בשמו והשימוש במכבסת מילים, מאפשרים לצדקנים שבינינו לרחוץ בניקיון כפיהם ולהתעלם מההשלכות הקשות של תופעת הטרור היהודי. זוהי תופעה הקוראת תיגר על מוסדות השלטון, מפוררת את הממלכתיות הישראלית ומאיימת על עתיד המדינה. יש לומר בקול צלול: יש טרור יהודי!". עשור לפני כן, ביולי 2011, אמר דברים דומים מי שהיה אז אלוף פיקוד מרכז, אבי מזרחי: "ההתנכלות לפלסטינים היא לא 'תג מחיר' אלא 'טרור'".

אמירה כה חד־משמעית מצד אלוף פיקוד המרכז, מי שלמעשה משמש כתחליף הריבון בשטחי הגדה המערבית, נראית היום, אחרי עליית ממשלת הימין בתחילת 2023 והטבח בנגב המערבי בשבעה באוקטובר, כמו מציאות רחוקה. בחסות שני הגורמים הללו החריפה מאוד האלימות היהודית בגדה המערבית. כבר בשבועות הראשונים שאחרי הטבח, עד 24 באוקטובר 2023, נרשמו 100 תקיפות של מתנחלים על 62 כפרים.

באמצע 2025 קבע ראש שב"כ דאז, רונן בר, כי פעילי נוער הגבעות מוכנים בשם תפיסת עולמם "לסכן את ביטחון המדינה ואת עצם קיומה, תוך ערעור האמון במוסדותיה". למרות זאת, נציגיו הפוליטיים של הציבור בהתנחלויות מוסיפים להתנגד להכרה בטרור יהודי מאורגן ולצעדי האכיפה שהיא מאפשרת.

האכיפה כלפי הפורעים ניצבת ביחס הפוך להחמרה במעשים ולתדירותם הגוברת, כאשר עם כניסתו של איתמר בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי, התגברה עצימת העיניים של המשטרה. במסמך סודי שחיבר בנובמבר 2023 מפקד פיקוד המרכז הקודם, אלוף יהודה פוקס, נאמר מפורשות: "בעקבות הנחיה של בן גביר, המשטרה נמנעת מלאכוף את החוק על גורמי טרור יהודי". המסמך מנה דוגמאות למקרים שבהם שב״כ העביר מידע למשטרה ולא בוצעו מעצרים, או שהנעצרים שוחררו מיד אחרי מעצרם. האלוף התריע: "במצב הנוכחי אין יכולת להתמודד עם פשעי שנאה".

לפי טענתם של גורמים ישראלים רשמיים שצוטטו בניו יורק טיימס, מאז ה־7 באוקטובר המשטרה למעשה הפסיקה לפעול נגד אלימות וטרור של יהודים כלפי פלסטינים. אפילו במקרים שבהם מתנהלים תיקים הנוגעים ל"פשיעה לאומנית" של יהודים (קרי: טרור יהודי), פעולות החקירה של המשטרה כמעט שאינן מבשילות למעצרים ולהגשת כתבי אישום. בינואר 2025 פורסם שרוב התיקים שנפתחו במחוז ש"י של המשטרה ב־20 השנים האחרונות (2024-2005) על פשיעה לאומנית של יהודים כלפי פלסטינים בגדה המערבית נסגרו ללא תוצאות. רק שלושה אחוזים מהתיקים שבהם הוגש כתב אישום הביאו להרשעה חלקית או מלאה. לאחרונה דווח כי המשטרה מסרבת להקצות כמובטח יחידות מיוחדות להתמודדות עם תיקים כאלה.

חמורה במיוחד בהקשר הזה היא החלטת שב"כ מהעת האחרונה שלא לסווג חלק ממקרי האלימות היהודית – ובהם הצתות רכוש – כ"אירועי טרור" אלא כ"אירועים חמורים" בלבד, אף על פי שהדין הישראלי קובע כי פגיעה חמורה ברכוש העלולה לגרום לפגיעה באדם יכולה להיחשב למעשה טרור. ההחלטה מקוממת משום שהצתה היא מעשה שקשה לשלוט בתוצאותיו: כאשר מציתים בית, מסגד או מבנה אחר, אי אפשר לדעת מראש אם יש בתוכו בני אדם ומה יהיו ממדי הנזק והסיכון לחיים. דווקא בשל כך רואים בה גורמי ביטחון וחוקרים לא פעם אחד הכלים המובהקים של טרור לאומני.

כאשר הולך ומתגבר הקושי להכחיש את אופיים הטרוריסטי של המעשים, תומכיהם נאחזים יותר ויותר בקו הגנה אחר: ההצגה של "תג מחיר" כתופעה אמורפית ולא כארגון שאפשר להפעיל נגדו את כלי החוק. הדין הישראלי מזהה ארגונים משני סוגים – "התאחדות בלתי־מותרת" ו"ארגון טרור". הסוגים נבדלים מבחינת חומרת פעילותם והגדרתם המשפטית. "התאחדות בלתי־מותרת" היא קטגוריה רחבה יחסית, שמקורה בתקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945. "ארגון טרור" הוא קטגוריה מחמירה בהרבה, המוגדרת ב"חוק המאבק בטרור" כארגון אשר "מבצע מעשי טרור, או פועל במטרה שיבוצעו מעשי טרור". העונשים שאפשר להטיל על חברוּת בארגון טרור חמורים.

לכאורה אין קושי לאפיין את נוער הגבעות והחוות כתנועת טרור מסוג כלשהו. לפי גישה מקובלת בחקר התחום, לכל תנועות הטרור ארבעה מאפיינים אידיאולוגיים משותפים. האחד הוא דפוס חשיבה המבחין בין "אנחנו", קבוצת הפנים, ל"הם", קבוצת החוץ. השני הוא אבסולוטיזם – תפיסת האמונות של הקבוצה כאמת מוחלטת שגם נשענת לעתים קרובות על סמכות מקודשת; זו גישה המונעת הטלת ספק, חשיבה ביקורתית ומחלוקות. השלישי הוא התמקדות באיומים מבחוץ או סכנה חיצונית מתמדת שקבוצת הפנים, הטובה והצודקת באופן אבסולוטי, מתלכדת נגדה. הרביעי הוא שנאה – רגש שמקל על אימוץ מנגנונים מסוימים של ניתוק מוסרי, כגון דה־הומניזציה של הזולת, השוחקים את החסמים החברתיים והפסיכולוגיים לעיסוק באלימות.

אפשר להבחין בנקל במאפיינים האלה בטקסטים שנכתבו לאורך השנים בחוגי נוער הגבעות והחוות עצמם. כך, לדוגמה, פעילי נוער הגבעות והחוות רואים בחיים במרחב נעדר משילות וריבונות מדינתית לא רק ברירת מחדל, אלא יסוד מוסד בתפיסתם האידיאית. בחוברת שכתבו מובילי נוער הגבעות והחוות בנובמבר 2011, בשם "ולא ינתשו עוד: המאבק על הגבעות", מוצהר על זכותם לעשות דין לעצמם. "ביהדות קיימת הלכה פשוטה שנקראת 'עביד איניש דינא לנפשיה'", הם מסבירים. "אם מישהו מזיק לי אבל אני לא מסוגל לתבוע אותו בבית דין, מפני שהוא אַלִּים או שאין לי ראיות, אני יכול לעשות דין לעצמי ולמנוע את הנזק". וזו רק דוגמה אחת מני רבות.

למעשה, רובם המוחלט של פעילי נוער הגבעות והחוות מתנגדים מהותית לנוסח הדמוקרטי־ליברלי של הציונות ושל מדינת ישראל, ברוח מגילת העצמאות ושותפים לתפיסה של עליונוּת יהודית על הגויים ה"נחותים" ובפרט "הערבים" (כרבים אחרים, פעילי נוער הגבעות מסרבים להכיר במושג "פלסטינים"). תפיסה זו מלווה ברגש עמוק של שנאת זרים. במסמך "ולא ינתשו עוד" פסקו המחברים: "אם אנחנו רוצים באמת להכריע, להגיע באמת לשינוי כך שתהיה פה הנהגה של צדיקים, חיבור אמיתי לארץ ישראל וגירוש הערבים מפה, צריך להיות חיילים כל השנה". במסמך מיולי 2012, שנקרא "תוכנית מעשית להצלת המאחזים והגבעות בארץ הקודש", הדגישו הכותבים כי "הערבים בארץ הם פצצת זמן מתקתקת. פיצוץ הנושא לא יזיק ליהודים אלא רק יציל אותם".

ברוח זו פיתח נוער הגבעות והחוות גישה קיצונית, מעוגנת בעקרונות דתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים, אשר מצדיקה ואפילו מחייבת אלימוּת אכזרית והפעלת טרור ויג'ילנטי. כאמור, הדברים נעשו מפורשים עוד יותר על רקע המלחמה ב־2025-2023 ברצועת עזה. מטה "נלחמים על החיים", שמרכזו ביצהר ומנוהל על ידי נוער הגבעות והחוות, הציע בטקסט מ־2025 גזרה שווה בין הנעשה בעזה לגדה המערבית. חברי המטה קראו לאזרחים ולחיילים לצאת למאבק ויג'ילנטי כדי לשנות את המציאות בשטח: "יש לנו עַם של אריות 'לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה' [במדבר, כג, כד]. יש אלפי חיילים גיבורים, שרק מחכים לפקודה, שתאפשר להם להרוג באויב – בעזה, בג'נין, בא-דיכּ ובבּוּרקין – לנקום את נקמת הנרצחים ולהביא ביטחון לדורות הבאים. בלי פחד, בלי מורא ובלי גמגומים… קדימה להסתער!".

אחרי שהונחה התשתית האידיאולוגית, לא איחרו לבוא גם המעשים. ניצני התפיסה המכונה "תג מחיר" – השם המתנחלי המכובס לפעולות טרור בתושבי הגדה – ניטעו כבר ביולי 2008, במסמך שהופץ במרחב תחת הכותרת "ערבות הדדית – תג מחיר, משנים ראש במאבק על ההתיישבות". מחברי המסמך הסבירו כי "הרעיון המרכזי של תג מחיר הוא העברת העימות מזירה קטנה… לאירוע רחב שבו אנו קובעים את מיקום, אופי וזמן המאבק". לכך נוספו עקרונות מעשיים: "הוצאת המאבק מתוך השטח הנבחר אל שטחים אחרים מעקרת את יכולת השלטון להכיל את האירועים. המערכת תצטרך להסיט כוחות למשימות חדשות. הנטל על הכוחות יהיה עצום". אסטרטגיה זו מיושמת בנאמנות עד היום ויש הטוענים שהיא מהגורמים המרכזיים לסדר הכוחות (סד"כ) הצבאי המצומצם להחריד שהגן על גזרת עזה ב־7 באוקטובר.

בדצמבר 2009 קיבל אופייה המאורגן של הפעילות הזאת ביטוי ברור במאמר של רב מלמד (ר"מ) בישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, הרב יוסף אליצור, שכותרתו: "ערבות הדדית – אסטרטגיה". אליצור כתב: "ערבות הדדית היא פעילות שמתואמות בין כל היישובים ומוציאה את האוויר מחלומות השלטון. ראשית – כולנו יחד ואין כאן 'הפרד ומשול'; שנית – כולנו קובעים את העיתוי ולא מחכים לכוח גדול של יס"מ ופקחים כדי להטיח את ראשנו בו ולספוג עצורים ומכות. גם לנו יש כוח וגם אנחנו נפעיל אותו במקום ובזמן שנראים לנו; שלישית – אנחנו זוכרים את האויב האמיתי: הערבים. המלחמה היא על היהדות והאויב המרכזי הם הגויים בארץ שמנסים לכבוש אותה וגורמים לבלבול במוחותיהם של יהודים רחוקים מתורה".

ימים אחדים לאחר שפרסם אליצור את מאמרו התבצע מה שהוכתר כאירוע "תג מחיר" הראשון. אלמונים הגיעו לכפר יאסוף, יישוב פלסטיני בן כ־2,000 תושבים השוכן בין אריאל לכפר תפוח. הם שברו את דלת הכניסה של מסגד חסן חאדר במרכז הכפר, שפכו בנזין בכול חלקי המבנה, הציתו את הקומה השנייה, השחיתו את הספרייה במקום והבעירו ספרי קוראן ושטיחים. בנוסף ריססו כתובות נאצה בעברית, ביניהן: "היכונו לתג מחיר" ו"נשרוף את כולכם".

איך הגיבו הרשויות? היוזמה להכריז על פעילי תג מחיר כ"ארגון טרוריסטי" עלתה לראשונה רק כעבור כשנתיים, בסוף 2011. העילה היתה אירוע שבו פרצו פעילי ימין לבסיס חטמ"ר (חטיבה מרחבית) אפרים, סמוך לקלקיליה, בתגובה להאשמת חמישה נערי גבעות כי תכננו לסכל באמצעים בלתי־חוקיים פינוי של כמה מאחזים. עשרות פעילים יצאו באוטובוס מירושלים ליצהר, הגיעו לקראת חצות לשער הכניסה של הבסיס, פרצו לתוכו והחלו להתפרע. הם השחיתו כלי רכב צבאיים, הבעירו צמיגים ויידו אבנים על מפקד החטיבה וסגנו. דלת הג'יפ שבו נסעו נפתחה בכוח וסגן מפקד החטיבה נפצע קל, לאחר שאחת האבנים פגעה בראשו.

בעקבות הפריצה לחטמ"ר, השר לביטחון פנים דאז יצחק אהרונוביץ' ושר המשפטים יעקב נאמן נועדו עם קצינים בכירים במשטרה, בצה"ל ובשב"כ ועם ראשי פרקליטות המדינה ובתום פגישתם מסר שר הביטחון אהוד ברק את המלצתו לראש הממשלה נתניהו – להכריז על נוער הגבעות כ"ארגון טרוריסטי" ולהפעיל כלפיהם את האמצעים הנהוגים לגבי ארגונים כאלה. אולם, חרף דבריו המפורשים של ראש שב"כ דאז יורם כהן כי "פעילי ימין שלוקחים חלק בפעולות תג מחיר הם ארגון טרוריסטי לכל דבר" – נתניהו דחה לבסוף את המלצת ברק. תחת זאת, הוחלט לנקוט כמה צעדים מינוריים יחסית למאבק ב"פורעים" ביהודה ושומרון, לרבות הוצאת צווי מעצר מינהליים והגדלת מספר המורחקים מהשטחים.

בתחילת 2013, על רקע הסלמה נוספת בפעולות "תג מחיר", לחצה שרת המשפטים ציפי לבני להכריז על הפעילים כ"ארגון טרוריסטי". השר לביטחון פנים אהרונוביץ' ושר הביטחון החדש בוגי יעלון תמכו בה וכמוהם ראש שב"כ יורם כהן. למרות זאת, ראש הממשלה נתניהו – שהושפע מלחצים פוליטיים של הנהגת המתנחלים, מפלגת הבית היהודי וגורמים במפלגתו־שלו – לא רצה לשמוע על ההצעה.

כפשרה, החליט הקבינט המדיני־ביטחוני להסמיך את שר הביטחון להכריז על התארגנות "תג מחיר" כ"התאחדות בלתי־מותרת", שהיא, כזכור, הגדרה חמורה ומשמעותית פחות מ"ארגון טרוריסטי". להכרזה זו של יעלון היו בכל זאת השלכות מעשיות: היא אִפשרה לעצור פעילים לתקופות ארוכות יותר, למנוע מהם פגישה עם עורכי דין במהלך חקירתם, לעצור אותם עד תום ההליכים בהתאם לתקנות שעת חירום ולהחרים מהם רכוש. בלשכת יעלון אף הבהירו שהצעדים האלה יופנו לא רק נגד מבצעי המעשים בשטח, אלא גם נגד יוזמי הרעיון, מפיצי האידיאולוגיה והמממנים אותם. אלא שאיומי יעלון לא התממשו גם הפעם במקרים שבהם העבריינים היו יהודים.

יעלון עצמו אמנם המשיך לטעון גם בתחילת 2014 כי פעילות תג מחיר היא "טרור לכל דבר" והבטיח כי "לא נאפשר לקבוצות קיצוניות להשתלט בניגוד לחוק על קרקעות לא־להן ולאיים על תושבים פלסטינים". אבל האפיון הרשמי היה מקל יותר. בהכרזה שפרסמה אז הפרקליטות הצבאית בחתימת מפקד פיקוד המרכז, האלוף ניצן אלון, נקבע: "חֶבֵר בני אדם המתכנה 'תג מחיר' או המשתמש בכינוי הזה או בכינוי אחר בעל משמעות דומה במסגרת פעולותיו, הפועל לקדם מאבק אַלים או מבצֵע פעולות אלימוּת נגד בני אדם או כלפי רכושם, בין אם בתחומי אזור יהודה והשומרון ובין אם מחוצה לו, הוא 'התאחדות בלתי־מותרת', כמשמעה בתקנות ההגנה".

אפילו הפיגוע הנורא בכפר דומא, ביולי 2015, שבו רצחו פעילי ימין שלושה בני משפחה בהצתת ביתם בבקבוקי תבערה, לא הזיז את הממשלה מדעתה. בכירי שב"כ ופרקליטות המדינה המליצו לשנות בעקבותיו את מעמדם החוקי של פעילי תג מחיר מ"התאחדות בלתי־מותרת" ל"ארגון טרוריסטי", אבל הקבינט המדיני־ביטחוני לא אישר את ההצעה. עם זאת, שרי הקבינט אישרו את המלצת הגורמים המקצועיים להפעיל את כל הכלים העומדים לרשותם, לרבות מעצרים מינהליים ולהקים לשם כך ועדת שרים מיוחדת. כעבור עשור, בינואר 2025, ביטל שר הביטחון הנכנס ישראל כ"ץ גם את השימוש הזה במעצרים מינהליים.

הטענה כי תג מחיר הוא רעיון ערטילאי ולא "ישות" שאפשר להפעיל נגדה אמצעים חוקיים-אכיפתיים הוכיחה את עצמה כקו הגנה יעיל. ח"כ אורי אריאל השתמש בשעתו בטיעון הזה כשאמר כי "כל ניסיון להגדיר ארגון אמורפי כזה כארגון טרוריסטי יגרור התנכלויות חוזרות ונשנות לתושבים חפים מפשע ביהודה ובשומרון".

השאלה אם אפשר לראות בתג מחיר "חֶבֵר בני אדם", להבדיל מ"תופעה" או "שיטת פעולה" גרידא, נדונה בשורה של הליכים משפטיים שבהם נדרש בית המשפט להכריע אם יהודים שפגעו בפלסטינים היו אשמים בחברות בארגון טרור. הדוגמה הבולטת ביותר היא פרשת דומא. הורשעו במסגרתה שניים: עמירם בן אוליאל, שהשליך בקבוקי תבערה לבית משפחת דַוָואבְּשֶה ורצח את ההורים ואת בנם עלי בן השנה וחצי וקטין המכונה א' שהיה שותף לתכנון. כתב האישום ייחס לשניהם "חברות בארגון טרוריסטי".

אף שהשופטים קבעו בפסק דינם כי "הנאשמים משתייכים ל'תשתית המרד' [ששב"כ הגדיר כ"פעילות חדשה, שביקשה לקדם תפיסה אידיאולוגית קיצונית ואלימה"] והגדירו את העבירה של בן אוליאל "מעשה טרור", הם זיכו אותו מאשמת "חברות בארגון טרוריסטי" והרשיעו אותו רק ברצח ובניסיון לרצח. א', לעומתו, הורשע ב"חברות בארגון טרוריסטי". ביולי 2021 דחה בית המשפט העליון פה אחד ערעור שהוגש על עונשו של א' ואגב כך פסק: "דפוסי הפעילות שלו זהים לאלה של ארגוני טרור אחרים, המבקשים לקדם סדר מדיני וחברתי חדש, בהתאם להשקפת עולמם, תוך ביצוע פעולות אלימות כלפי הציבור".

מקרה אחר היה "פרשת נחליאל", שבה הואשמו שבעה נערים מההתנחלות החרד"לית נחליאל בביצוע שורה של מעשי טרור נגד פלסטינים מאז 2009. לפי הסדר הטיעון, שלושה מהנאשמים, אחים, עברו עבירות על רקע לאומני שכּללו הצתת בתים וכלי רכב של פלסטינים והפצת חומרים גזעניים. ב־2015 קבע בית המשפט ששניים מהם גם השליכו רימוני גז וריססו כתובות על בית בכפר ביתילו שבאזור רמאללה שבו יַשנו בני זוג וילד בן תשע. שלושת האחים הודו בפרטי כתב האישום המתוקן ונקבע שאחד מהם יֶרצה חמש שנות מאסר, השני ארבע שנים וחצי והשלישי 32 חודשים. למרות זאת, רק הצעיר שבהם, שהיה בן 16 בעת הגשת כתב האישום, הורשע ב"חברות בארגון טרוריסטי", לצד נאשם נוסף. בגזר הדין נכתב כי "הפעולות האלימות שאותן ביצעו השניים במסגרת ארגון הטרור נועדו להעביר מסר מרתיע ולזרוע אימה ופחד בקרב האוכלוסייה הפלסטינית״.

עם זאת, שתי ההרשעות האלה בחברות בארגון טרור נותרו בולטות בחריגותן בהשוואה להליכים אחרים. כך לדוגמה, בפרשת הצתת כנסיית הלחם והדגים שעל שפת הכנרת, ביוני 2015, שנחשבה לתיק דגל במאבק בפשיעה הלאומנית היהודית, הורשע ינון ראובני בעבירות הצתה ופשיעה לאומנית, אבל לא בחברות ב"ארגון טרור"; זאת חרף חשיפת מסמך במסגרת החקירה שכותרתו "מלכות הזדון" ובו סיפקו המחברים המלצות מפורטות למציתים.

אפילו אנשי ימין מובהקים נאלצים לעתים להודות באופיה המאורגן של האלימות מבית נוער הגבעות והחוות. ביוני 2025 ניסתה קבוצה כזאת לפרוץ לבסיס חטמ"ר בנימין, הציתה מתקן ביטחוני יקר והשחיתה רכבי ביטחון, לאחר שחבריה התעמתו עם חיילי גדוד מילואים שבא לפנות מאחז בלתי־חוקי. בעקבות זאת כתב פרופ' אריה אלדד, לשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל וח"כ מטעם סיעות האיחוד הלאומי ועוצמה לישראל, כי התופעה מוכרת לו זה 20 שנה. אלדד הסביר כי "בשם הרצון להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, הם מתנגדים לממסד הנוכחי של מדינת ישראל. כך הם מוצאים עצמם פוגעים לא רק בערבים אלא גם במשטרה, בצבא, בכול מי שמייצג בעבורם את המדינה".

העיתונאי חגי הוברמן, כותב ותיק בתקשורת הימנית והדתית, כתב עוד ב־2015 באתר הימין "מידה" מאמר שכותרתו "כן, זה טרור יהודי". לדברי הוברמן, "יש לחזור ליסודות: אני בעד אפס סובלנות כלפי טרור – גם אם מדובר במחבלים יהודים". הוא טען כי כל הרכיבים של הגדרת הטרור "מצויים בפרשת דומא ובחבורה שלפי החשדות ביצעה לכאורה את הרצח. היה כאן מאבק אלים שהופנה כלפי אוכלוסייה אזרחית; היה רצון להשיג מטרות פוליטיות, לגרום למדינה לשנות את מדיניותה ואפילו למוטט את המשטר ואולי את המדינה כולה".

אפילו חבר הקואליציה הנוכחית, שר הרווחה והביטחון החברתי עד לא מכבר, יעקב מרגי (ש"ס), אמר בשנת 2016: "צריך את הדי־9 כדי לפרק אותם; לפרק את הגבעות האלו… אם הייתי יכול להגלות אותם, לא אתבייש ולא אבוש, הייתי מַגלה… אנו קוראים למשטרת ישראל, שהיא גורם האכיפה במועצות האזוריות ביו"ש, לשנות את הגישה ולפעול כפי שמטפלים בהגדרה של 'פצצה מתקתקת' בכול הסוגיה הזאת".

אולם נציגי הציבור של הימין הדתי (ולא רק) עדיין מכחישים, כפי שאפשר ללמוד מהציטוטים הפזורים לאורך המאמר הזה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' למשל לא נסוג מהעמדה שביטא בדצמבר 2015: "מי שקורא לו טרור חוטא לאמת, גורם לפגיעה אנושה ולא מוצדקת בזכויות אדם ואזרח, הופך את עצמו למישהו מהאו"ם שתפקידו לשמור על הסדר 'משני הצדדים', מוזיל את המונח טרור". סמוטריץ' טען שיש לדחות את ההשוואה בין הטרור הערבי לבין מעשים – חמורים ככל שיהיו – שנעשים על ידי יהודים במסגרת מה שמכוּנה "תג מחיר" והסביר כי "טרור הוא רק אלימות שמפעיל אויב במסגרת מלחמה נגדנו ורק הוא מצדיק נקיטת צעדים חריפים. כל השאר הוא פשע חמור, פשע נאלח, פשע לאומני, אבל לא טרור".

חרף מאמצי ההכחשה, ההסלמה שחלה מאז 7 באוקטובר באלימות של נוער הגבעות והחוות אינה מותירה מקום רב לטענה שאין טרור יהודי מאורגן. יתר על כן, מאז תחילת המלחמה בעזה, פעילי הקבוצה הזו גם סיגלו מאפיינים ריכוזיים והיררכיים יותר מאשר בעבר. גם החפיפה בין המערך החברתי של נוער הגבעות והחוות לבין פעולות "תג מחיר" כבר ברורה לעין. אם ניעזר במינוח של שופטי העליון בפסיקתם בפרשת נחליאל, אין מדובר עוד בתבנית אקראית אלא בתבנית מאורגנת ומתמשכת, "רצף של עבירות שבמרכזן הכוונה לפגוע בגוף וברכוש של פלסטינים חפים מפשע לשם הטלת אימה", שבהן משתתפים עשרות רבות של פעילי נוער הגבעות והחוות.

במקביל לשינוי הזה מעמיקה הסימביוזה בין הפעילים בשטח לבין רשויות המדינה והצמרת הפוליטית. לא זו בלבד שבשטח גברה הלכידות בין הגורמים השונים, אלא שמערך ההתיישבות כולו ולצִדו רשויות הביטחון ואכיפת החוק, פועלים בתיאום כמעט מוחלט. גורמים פוליטיים "מלמעלה" מחזקים את המגמה והמהלך כולו מגויס לכאורה למטרה אחת, סמויה ולעתים, כמו בראיון המצוטט עם אלישע ירד, אף גלויה: לנשל ולגרש את הפלסטינים משטחי הגדה המערבית כדי להתיישב בכל רחבי האזור.

ההחרפה חסרת התקדים באלימות ובטרור כבר שכנעה מדינות זרות ובהן בריטניה וארצות הברית להטיל עיצומים על ארגון נוער הגבעות. במסגרת העיצומים הגבירה מזכירות המדינה האמריקאית בימי ממשל ביידן את הלחץ על ישראל וקראה רשמית לממשלת ישראל לנקוט פעולה נגד מעשי אלימות בשטחים, תוך הדגשת הצורך בהטלת אחריות על מבצעי פעולות אלימות. ממשל טראמפ – ממניעים פוליטיים שאינם קשורים למצב בשטח – ביטל לאחר מכן את הסנקציות האלה.

לפני שלושה עשורים, בעקבות הטבח במערת המכפלה, ב־1994, לא היססה ממשלת רבין להכריז על תנועות כך וכהנא חי כארגוני טרור. גם כיום יש בידי ממשלת ישראל כל העילות המשפטיות, העובדתיות והמוסריות לעשות זאת ביחס לנוער הגבעות והחוות. שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון כתב לאחר תקיפת פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בכפר קוסרא, ב-27 בפברואר, כי "היכולת של פוגרומיסטים, פעילי טרור יהודים, לפעול באין מפריע […] נובעת ממדיניות ממשלת המשיחיים, המשתמטים והמושחתים". הוא צודק בתיאור התוצאה, אך לא פחות מכך חשוב לדייק בתיאור המנגנון: הסירוב לקרוא לטרור היהודי בשמו אינו טעות באבחון, אלא הכרעה פוליטית מובהקת. כל עוד זו ההכרעה, ההרוג הבא הוא רק עניין של זמן.

• ד"ר עידן ירון, סוציולוג ואנתרופולוג חברתי, המתמחה בימין קיצוני בישראל.

• המאמר פורסם לראשונה בביטאון "תלם"