תקציר

השלב האחרון במבצע הטיהור האתני בגזרת דרום הבקעה החל ביום שלישי 30.12.25, לפני כשבוע וחצי, כאשר הגיעו לראס עין אל-עוג'ה כעשרה נערי מאחז, חלקם רעולי פנים ונושאים אלות, ואחד מהם חמוש בנשק ארוך. כוחות הביטחון שהוזעקו והגיעו לזירה בחרו לעצור דווקא 5 תושבים פלסטינים ששוחררו בהמשך, וכל זאת בעקבות דיווח על מתנחל שנפצע לכאורה בתקרית.

למחרת, ביום רביעי, הגיעו אל הכפר מתנחלים עם שני טרקטורים, מלווים בצבא ובפקח הקרקעות של המועצה האזורית. עם הגיעם החלו הטרקטורים לחרוש שטח בלב הכפר, תוך שהם חודרים לחצרות פרטיות, מקעקעים את הדרך הכבושה ששימשה את התושבים ומנתקים את כבל אספקת החשמל לבתיהם. מעורבות של פעילי זכויות אדם עצרה את המשך החריש על ידי המינהל האזרחי אך המתקפה המתנחלית על הכפר רק החלה.

כבר ביום ראשון בשבוע שעבר הטיל מתנחל רכוב על טרקטורון אימה על ילדים ששבו מבית הספר, עשרות מתנחלים, רבים מהם בני נוער, החלו להסתובב בין בתי הכפר, חלקם הובילו לתוכו עדרים משלושה מאחזים. הם רוקנו מכלי מים, התנכלו לכלי רכב שניסו להיכנס לישוב, זרקו אבנים על דירי הצאן וכל זאת מול אדישות כוחות הבטחון שתפקידם על פי הדין בינלאומי הוא להגן על יושבי הארץ הכבושה. נוכחות מוגברת של פעילי זכויות אדם לא הצליחה לעצור את הסחף המתנחלי כאשר הצבא, המשטרה והמדינה עומדים מנגד.

כיום קהילת ראס עין אל-עוג'ה מוקפת במאחזים ובהתנחלויות: מצפון לה ממוקמת ההתנחלות ייט"ב ומאחז חוות עוג'ה; ממערב, במעלה ההר, מאחזי הבלאדים שסביב כוכב השחר; מדרום המאחז של זהר סבח, שהיה ראש החץ לגירושה של קהילת מוערג'את וממזרח החווה של עומר עתידיה. בקיץ השתלטו מתנחלים על בתים שננטשו בידי משפחות שהתגוררו בשולי ראס עין אל-עוג'ה ("הבתים השרופים") והקימו שם מאחז נוסף ולפני שבועיים הוקם מאחזון נוסף בתוככי הישוב. לאחר 50 שנות מגורים במקום נאלצת קהילת הרועים לעקור מאדמתה. הם הגיעו לבקעת הירדן לפני עשרות שנים לאחר שסולקו ממקום שהותם הקודם וזאת לאחר שנאלצו לנטוש במלחמת העצמאות, ב-1948, את מקום ישובם הראשוני בנגב.

‍

יום ראשון – פעילי "מסתכלים" ליוו את ילדי משפחת סאלמה לבית הספר בשל חשש מאלימות נערי מאחז ששהו בקרבת בתיה. עדר עיזים ועדר גמלים רעו בבוקר בשטח מגרש הכדורגל שנחרש בשבוע שקדם בידי המתנחלים. הילדים שוחררו מבית הספר מוקדם מהרגיל ואז הגיח טרקטורון במהירות גבוהה נהוג על ידי מיכה סודאי שרדף אחרי הילדים עם רכבו. הילדים נמלטו באימה. גם לאחר מספר קריאות המשטרה לא הגיעה.

בשעת צהריים הגיע עדר לכפר מכיוון חוות זהר והתמקם במרחק 10 מטרים מבתי משפחת נאיף. הילדים הפלסטינים ניסו למנוע מן הרועה להתקדם לתוך עומק המתחם ובתגובה הוא היכה אחד מהם במוט. פעיל שניסה לחצוץ בין המתנחל לילדים הוכה גם הוא. חיילים וחיילות הגיעו למקום התקרית, לשם הגיעו ראשי המאחז אבישי הורוביץ ומיכה סודאי וגם גבריאל קאליש רבש"ץ מבואות יריחו. השלושה הנחו את לובשי המדים והללו החלו לחפש אחר ילד מתושבי המקום אך העלו חרס בידיהם.  

‍

יום שלישי - היום החל בליווי ילדי ראס עין אל-עוג'ה לבית הספר. במקביל יצאו עדרים מהמאחזים הוותיקים יותר ואלה שהוקמו אך לפני שבועות לאזורי הכפר השונים. העיזים נכנסו לחצרות הבתים ואחד הרועים פתח את מיכל המים ליד בית נאיף. מתנחלים אחרים צילמו את הנשים בבתיהן. בסופו של יום שהו בכפר ששה עדרים.  

‍

יום רביעי  –  רועה ממאחז זוהר סבח בא עם עדרו למתחם של משפחת חוסיין ושם קרב לפעילה והיכה אותה באמצעות מקל הרועים שלו. בשעות אחר הצהריים התאספו ששה עדרים ומתנחלים באזור בתי אבו טאלב והתחילו לרדת לשטח החרוש. התושבים של הכפר נותרו בבתיהם.

‍

יום חמישי – בשעת בוקר התברר כי שני בתי אב, שמגוריהם מצויים בפאתי הכפר קרוב למאחז, החלו לארוז את רכושם לאחר שהבינו שהטרור מכיוון המאחז ופלישת מתנחלים ונערי מאחז לשטחי המגורים אינם זוכים לתגובה בשל העדר התערבות הצבא והמשטרה. במהלך כל היום המשיכו המתנחלים להוביל את עדריהם לאדמות הכפר. פלסטינית תושבת הכפר הותקפה על הכביש הסמוך בידי מתנחלים. פעילים נזעקו ללוותה.

‍

יום ששי  – כבר בשעת בוקר התקבצו מתנחלים עם עדריהם צמוד לסככות הסמוכות למדאפה ומתנחל רעול פנים עלה לאוהל האירוח שבו שוהים הפעילים. משטרה לא הגיעה גם לאחר שתי קריאות.

‍

יום שבת  –  החל משעות הבוקר משפחות רבות החלו לפרק את בתיהן לקראת העזיבה. במקביל, מתנדבים פעילי זכויות אדם רבים הגיעו לראס עין אל-עוג'ה והתפזרו באתרים השונים. עדרים של מתנחלים הסתובבו ורעו בכל רחבי הכפר. בשעת צהריים הם עזבו את הישוב יתכן וזאת בשל התערבות הצבא.

במהלך השבת נמשך פירוק הבתים והדירים במתחמי המשפחות. פעילים איבטחו את הפירוק ועבודות האריזה. במקביל המשיכו נערי המאחזים להגיע עם עדרים ולהטריד את התושבים.

המאחז הזעיר שהוקם לפני כשבועיים בין בתי התושבים אחרי שנתיים של הטרדות, פלישות ואלימות מצד המתנחלים הכריע את הכף. היתה זאת ראשיתה של אופנסיבה מתוכננת שגם פעילי "מסתכלים", שמקיימים נוכחות מגינה יומם ולילה בכפר, לא הצליחו למנוע ולהקנות לתושבים תחושה שמגוריהם במקום בטוחים.