השבוע, בפתחה של שנה עברית חדשה, מתגלה כשבוע שירשם בספר ההיסטוריה של המזרח התיכון. בשבוע שבו למעלה מתריסר מדינות שנחשבות כידידותיות לישראל הכריזו כי הן מכירות במדינה הפלסטינית או שבכוונתן להכיר בה עם שחרור החטופים המוחזקים בידי חמאס במהלך שיסיים במקביל את המלחמה בעזה. את השבוע הזה ניתן לסמן כ"כ"ט בספטמבר" (הקרדיט לאמיר בן-דוד) של העם הפלסטיני.

ביום שני (20.9.25) הכריז נשיא צרפת, עמנואל מקרון, בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם כי ארצו מכירה במדינה פלסטינית. במקביל, גם מונקו, לוקסמבורג, מלטה ואנדורה פרסמו הצהרה דומה. בלגיה הודיעה שההכרה שלה תיכנס לתוקף כאשר החטופים יחזרו. בשבת הצהירו בריטניה, קנדה, אוסטרליה ופורטוגל על הכרתן במדינה פלסטינית והקדימו אותן ספרד, נורווגיה, אירלנד וסלובניה שהודיעו על כך במהלך השנה שחלפה.

בעוד ישראל של ממשלת נתניהו שקועה במלחמה בעזה מתברר שההכרה של מדינות המערב במדינה פלסטינית היא היוזמה היחידה שנראית כמשקל נגד למלחמת השמד חסרת התוחלת שישראל מנהלת במשך שנתיים ברצועת עזה.

אין לזלזל בתהליך ההכרה שלידתו ב"יוזמה הסעודית" שמונחת וממתינה שיאמצוה. היוזמה הוצגה ב-2002 וקראה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית, נסיגה ישראלית לקווי 1967 ופתרון בעיית הפליטים. בתמורה, התחייבו מדינות ערב לכונן יחסים נורמליים עם ישראל.

עתה נעשה הצעד הראשון למימושה ובאורח חד-צדדי של היוזמה למרות שארה"ב ניצבת מנגד. לכן אין לזלזל במשמעותו של המהלך שמניב הישג דיפלומטי משמעותי לפלסטינים כי חתומות עליו מעצמות כצרפת, בריטניה וקנדה. הפלסטינים זכו גם שבשבוע שעבר אישרה העצרת הכללית של האו"ם את "הצהרת ניו-יורק", שקובעת כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חייב להיות פתרון שתי המדינות –  פתרון שהצדדים הלוחמים בעזה, ישראל וחמאס, דוחים, כאשר כל אחד מהם אומר "כולה שלי" בדברם על השטח בין הים לירדן.

ב-1947, אחרי שבכ"ט בנובמבר קיבלה העצרת הכללית את החלטת החלוקה סרבו הפלסטינים  לקבלה וגם בקרב התנועה הציונית היו גורמים בימין הרביזיוניסטי שהתנגדו לה.  דוד בן-גוריון חשב אחרת ביודעו עד כמה משמעותיות ללגיטימציה של המדינה שבדרך היו הצהרת בלפור  (1917) והחלטת החלוקה. לכן, אסור לזלזל במהלכי ההכרה הנוכחיים במדינה הפלסטינית לצד הנחתו על השולחן של פתרון שתי המדינות. האירועים הנוכחיים יתבררו כמשמעותיים באותה מידה בהיסטוריה הפלסטינית ובזאת של מדינת ישראל.

בניגוד ל-1947, המנהיגות היציגה של העם הפלסטיני מכירה עתה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים ולא מהיום (הסכמי אוסלו 1993). מנסור עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית, נשא השבוע נאום באוזני ולעיני משתתפי העצרת הכללית של האו"ם (בוידיאו כי ארה"ב של טראמפ לא התירו נחיתתו בניו-יורק). אבו-מאזן קרא לישראל לשוב לשולחן המשא ומתן "כדי להפסיק את מרחץ הדמים ולהביא לשלום צודק ובר-קיימא". הוא חזר והצהיר כי הרשות מכירה בקיומה של ישראל ובאומרו ש"העתיד של שני העמים נשען על שלום. אני רוצה לפנות לכל יהודי העולם ולאחל להם שנה טובה, ולעם הפלסטיני, שחר של חירות ושלום".

בישראל של שנת תשפ"ו (2025) מתקשה הציבור לעכל את רעיון שתי המדינות כי "אין עם מי לדבר" כי "אסור להתעלם ולשכוח את 7 באוקטובר", כי "כולם חמאס". האוזן הישראלית אטומה ואינה מוכנה לשמוע שדו-קיום אפשרי למרות שבנאומו השבוע גינה עבאס הרג של אזרחים ישראלים, את טבח 7 באוקטובר, בציינו ש"אנחנו רוצים מדינה מודרנית דמוקרטית שמבוססת על שלטון החוק, על שוויון, צדק ומתן כוח לנשים ולצעירים". לדבריו לחמאס לא יהיה תפקיד בממשל בעזה, והשלטון ברצועה יתבסס על הרשות הפלסטינית. עוד ציין בנאומו שיש להבדיל בין "סולידריות עם המטרה הפלסטינית לבין אנטישמיות"

ב-7 באוקטובר גילו אזרחי ישראל שמדינתם איבדה את ההרתעה בניגוד להשקפה שהטמיעו ראשי שירותי המודיעין, הצבא וממשלתם. ישראל נקטה בדרך היחידה שנותרה לה: להשיב מלחמה שערה כדי לשקם את ההרתעה - לא נקמה אלא הרתעה - שתבהיר שישראל חזקה מספיק וכל תוכנית להשמדתה מבית היוצר של טהרן, עזה וביירות סופה להיכשל.

ואכן, יכולתה הצבאית של ישראל הניבה מכות מוחצות באיראן ובלבנון ששיקמו את ההרתעה האזורית, אך בעזה ישראל נכשלת. אמנם החמאס הובס ומרבית מפקדיו לא יראו יותר אור יום אך העומד בראש ממשלת ישראל, מסיבותיו הוא, לא מסתפק בכך. הוא וממשלתו בוחרים להתעלם מכך שרעיון אי אפשר להשמיד. הפלסטינים הם כאן וגם הם, כמו הישראלים, לא ילכו לשום מקום אחר. רצועת עזה עם יותר משני מיליון בני אדם היא פלסטינית. חלק הארי של תושביה הם צאצאי פליטים שגורשו או נמלטו ב–1948 מכפריהם שבתוך ישראל של הקו הירוק, קו גבול שהימין הישראלי מבקש למחוק ולהשכיח.

נתניהו מימן את חמאס לאורך שנים כדי למנוע אפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית וכדי לרסק את הרשות הפלסטינית, הנציגה הלגיטימית של העם הפלסטיני. המטרה שלו היא למנוע את חלוקת הארץ הזהה לשאיפת הימין החרד"לי המשיחי. ומן הצד האחר, גם חמאס לחם ברשות הפלסטינית מתוך התנגדות לחלוקת הארץ בין הים לירדן. חמאס תקף את ישראל בשבעה באוקטובר כדי לעצור את הסכמי הנורמליזציה המסתמנים עם ערב הסעודית, הסכמים שהיו מביאים להכרה במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אין ספק שיש קווי דמיון ברורים בין הימין הישראלי המשיחי לבין תנועות כמו חמאס והג'יהאד האיסלמי: לא לחלוקת הארץ ואי נכונות אלימה לשום פשרה.

אך כאמור לא רק שיקולים משיחיים מניעים את המשכה של המערכה בעזה, שם חמאס עבר למלחמת גרילה. מכונת הרעל שהקים נתניהו מסיתה נגד הטענה לפיה כדי להשיב את החטופים יש לסיים את המלחמה. למרבה הצער תומכי השבתם של החטופים, שלפי הסקרים הם הרוב בעם, מעדיפים להתעלם מכך שסיומה של המלחמה מחייב פתרון, שצריך לדבר עם הצד האחר. והצד האחר שקיים הוא הרשות הפלסטינית.  

ההצהרה הצרפתית־סעודית שזכתה לתמיכתן של 142 מדינות לעומת 10 מתנגדות בעצרת הכללית של האו"ם (12.9.25) והניבה את גל ההכרה שאנו עדים לו מונה שורה של צעדים בדרך להקמת מדינה פלסטינית – סיום המלחמה, שחרור החטופים, נסיגה מלאה של צה"ל, מסירת נשקו של חמאס לרשות הפלסטינית, הצבת כוח ייצוב בינלאומי בתחום המדינה הפלסטינית העתידית, רפורמות ובחירות דמוקרטיות ברשות בלא חמאס. בהצהרה מוזכרת גם העברת המנדט של אונר"א לרשות הפלסטינית למען "פתרון צודק" לבעיית הפליטים.

ישראל צריכה לשכוח את תאוות הנקמה, ישראל זקוקה להנהגה חדשה ואין להמתין עד לבחירות ב-2026, אם אכן ממשלת נתניהו לא תחבל בהן. הסופר דרור משעני (במאמר בהארץ) כתב שעינב צנגאוקר הכריזה מלחמה על ממשלת ישראל. "עלינו להצטרף אליה. למעשה, לא ברור מדוע לא יצאנו למלחמה הזאת מזמן, למה איפשרנו לממשלת נתניהו להחריב חלקים כה רבים מרצועת עזה, ובמובנים אחרים לגמרי גם מישראל.... אסור לנו לקוות שחרמות וסנקציות מבחוץ יצילו אותנו מממשלתנו. עלינו להילחם בה בעצמנו.... נתניהו רוצה להקים ספרטה? הוא יצליח רק אם נהיה ספרטנים. אז נסרב להיות. לא נספק לממשלתו תחמושת, לחם, תרבות. ונקרא לעולם להצטרף אלינו ולהתערב במלחמה, כדי לעצור את מכונת ההשמדה וההרס."

‍