יום חמישי, קפה של בוקר בקונדיטוריה בפסגת זאב בירושלים. צוות הקונדיטוריה – שני צעירים, ערבי ויהודי, היהודי על הקופה והערבי על הכנת הקפה. שגרה.
בחוץ מחולק העיתון "בשבע" בחינם.
"לכבוש ולשלוט" צועקת הכותרת. "התמרון הנוכחי חייב להביא להכרעת החמאס", "החזקה קבועה של השטח לאחר כיבושו". כותרת נוספת – "הציונות הדתית עם החטופים". בעיניהם של עורכי העיתון כנראה אין סתירה ביניהן.
"לכבוש ולשלוט".
לשואלים – מה איבדת בפסגת זאב – שם הייתה נקודת היציאה לסיור בדרום בקעת הירדן . בבקעה אנחנו מזמן כובשים ושולטים. לא מספיק כמובן, עדיין יש קהילות פלסטיניות בודדות הנאחזות בקרקע.
"איפה את רואה את עצמך עוד 20 שנה?" שאלו המסיירים את עאליה, הגיבורה המקומית של קהילת מערג'את. "כאן! זה ביתי". צומוד.
להקת המעודדים של הציונות הדתית מאיצה את הצבא אל תוך עזה, לנצח, לכבוש כדי לשלוט. להקים התנחלויות. ה"כיבוש" חוזר לאופנה, לאן נעלם "עם אינו כובש בארצו"? בינתיים הם משלימים את המשימה בגדה המערבית, ונציגיהם בכנסת מבהירים שלא מעניינים אותם ילדים מתים, חולים, מורעבים. השם יתברך תמיד יאהב אותנו, עוד יותר ועוד יותר.
והצבא? מואץ בשמחה, טייסיו הורגים בלתי מעורבים וחוזרים והורגים וחוזרים והורגים. שאלות ותהיות זה לחלשים. חיילי המילואים חורקים שן אבל מתגייסים, חלקם יירו וירקדו עם בגדי נשים, אחרים יירו ויבכו. אם לא על תוצאות מעשיהם אז על חורבן משפחתם ופרנסתם, על הסכנה לבריאותם הגופנית והנפשית, על צמצום מקומות הנופש בעולם. מיעוט אפסי יסרב. הדאגה ל"מה יחשבו עלי החברים לצוות" ו"מה יגידו" עולה על הדאגה למצפון, למשפחה, לפרנסה, לחיים, להכל. אחוות הלוחמים ערך עליון. הפחד החברתי חזק מהמוסר.
הצבא שפוט של המתנחלים. גם בעזה וגם בגדה המערבית. משקר לעצמו שהוא יכול "להכריע" את החמאס מבלי שהוא נותן דין וחשבון מהי משמעות המונח. החמאס הוכרע מזמן מבחינה צבאית. הוא מסוגל רק לגרילה ואת זה אי אפשר למנוע באמצעים צבאיים. בכדי להכריעו נדרשת תכנית מדינית, אך זאת לא תהיה, כי הממשלה לא מעוניינת בה. תכנית מדינית מונחת על השולחן כבר למעלה משנה. בהתחלה של ביידן, היום המצרית. היא כוללת, בהכרח, את הרשות הפלסטינית, ואולי מבשרת חלוקת הארץ לשתי מדינות. תכנית מדינית תפרק את הממשלה, לכן לא תהיה. כי צריך לכבוש ולשלוט. לשלוט לא רק בפלסטינים, גם בנו.
הצבא משקר גם באירועים טקטיים ("לא ירינו בצוותי רפואה") וגם באשר למטרות המלחמה. הוא יודע שהחמאס לא יוכרע במשמעות שסמוטריץ מדבר עליה, הוא יודע שהחטופים ימותו, הוא מתנגד נחרצות לכך שישראל תהיה אחראית על החיים האזרחיים ברצועת עזה. ובכל זאת הוא מיישר קו. ומי שלא – הולך הביתה.
"מה אתה מציע?", שאלו אותי משתתפי הסיור. "מה יכול ליצור שינוי?". עניתי שאם 5,000 איש, ולא 200, היו עושים מה שאנחנו עושים בגדה, עומדים מול המתנחלים ונאבקים בהם, הדברים היו נראים אחרת. אז היה ברור שמתנהל מאבק ולא מתקיים מצב שבו ניצבת קבוצה דומיננטית שמובילה "כיבוש ושליטה" אל מול אין אונות. אם אלפים היו עומדים לצד עאליה והדומים לה בקרב הפלסטינים ומנהלים מאבק נחוש, בלתי אלים אבל מתנגד לאלימות, היה סיכוי לשינוי.
כך גם בגזרות אחרות, מאבק במשיחיים, לא רק בהפגנה שבועית בקפלן אלא בשטח, במקום שבו נקבעות העובדות. אם 10,000 (ולא 300) היו עומדים מול דניאלה וייס ומרעיה בעוטף. אם אלפים (ולא בודדים) היו מסרבים להשתתף במלחמת הברירה, או מסרבים לפעולה ספציפית שדגל שחור מתנוסס מעליה (קודם כל הטייסים). אם אלפי מורים היו שובתים כי חומר הלימוד שקרי (ולא רק בגלל 500 ש"ח, בלי לזלזל), או מתעקשים ללמד על מה שבאמת קורה.
יש מה לעשות ואנחנו לא עושים את זה, כי רובנו פחדנים ומעדיפים לשקר לעצמנו. לכן ימשיך להיות רע. עוד יותר רע ועוד יותר רע.
