אני לומדת את מפת פלסטין לפי שמות הישובים המותקפים. עין סמיה, תורמוס עיא, ג'לוד, לובן א שרקיה, קבּוּן. בני האדם שגרים שם מתקרבים אלי ככל שהאש אוחזת בבתיהם. אני שומעת את צרחות הילדים הלכודים בחדר. תחילה צרחו כשהחלון נופץ באבן, ואחר השתנקו כשרימון גז מדמיע הושלך בעדו.
אני המצלמה שרואה את נחילי המתנחלים מתרוצצים בסימטה שזה עתה התוודעתי אליה. הם דוהרים באמוק בין בית לבית, אוחזים בגרזינים ובלפידים, מנתצים חלונות ודלתות ומבעירים מכוניות. הם בשליחות אלוהית, אחוזי טירוף אלים, מתוך שיחרור מוחלט מכל איסור הומני.
אני מכירה עכשיו את הבית מימין. שער ברזל יפה לפניו, וענף ויסטריה, פורחת בסגול עדין, מסתיר לרגע את היד עם הגרזן. ידו של נער בלבוש כהה, פניו רעולים, רק פיאותיו וציציותיו גלויות, מתנופפות בקצב לשונות האש המשתלחות מן המכונית, שהבעיר זה עתה.
אני המרכזיה המטלפנת למשטרה: הצילו הצילו! מתנחלים מתנפלים!
איפה, אמרת?! מה שם המקום?! את שם? מי את?! איפה נמצא המקום שאמרת? מי מתנפל?? על מי??? תאייתי לי את שם המקום?
אני מאייתת. הנה, קבּוּן. מקום זעיר בלב מדבר גדול. מתנחלים הגיעו לשם הבוקר, גנבו טלפון נייד וציוו על הפלסטיני שגר שם מדורי דורות, לעזוב את המקום עד אחר הצהריים. אם לא יציית, הם יבואו ויפנו אותו באלימות. הצילו! הצילו!
אני שם ברוחי, בקבּוּן, תחת שמש קשה. על הגבעה שצופה על הקהילה הקטנה התיישבו מתנחלים לפני שבועיים. אתמול הביאו כורכר, דחפור יישר את השטח. ואני לא שם. לא ממש. אחר הצהריים יתרחש פוגרום בקבּוּן ואני לא אהיה שם.
אני חוסר הישע. אני הילד ההולנדי שנכשל במשימתו. הסכר נפרץ. עוצמת המים גברה על הסכר ועל הילד והיא מטביעה אותו ואת כל הולנד הרחוקה, היפה, עם טחנות הרוח הציוריות. אבל אני לא בהולנד ולא בסיפור ילדים.
אני כאן, בישראל הנחרכת בשמש, ואני לומדת את מפת פלסטין לפי קצב התפשטות האש. אני כאן, בקפלן פינת דה וינצ'י, ואני חוסר הישע. דופקת את הראש בקיר המחאה הגדולה, ויודעת בכאב נורא, שההמון הסואן בדגליו אל צומת בגין, ממאן לחבר בין עלי ותורמוס עייא לחגיגת קפלן.
אני חוסר הישע.
צעיר שהצטרף למאבק נגד הכיבוש השבוע, אומר לי: אני נדהם מזה שחברים שלי, אקדמאים מתחום האמנות והפילוסופיה, הולכים לקפלן ולא רואים את הקשר בין הכיבוש לשאיפה לדמוקרטיה.
כן, זה זה. זה בדיוק. הם דוהרים על פנינו בעיוורון, מנופפים בכחולבן, ממהרים אל החברים ואל שמחת המפגש ותחושת ההנה אנחנו עושים אתזה, וכמה אנחנו ביחד ונהדרים, והם לא מבינים שהקרנבל שלהם מתנהל במקביל לאירועים האמיתיים.
אני חוסר הישע.
המתנחלים הפורעים ונציגיהם המרושעים בממשלה ובכנסת, לא יעצרו בתורמוס עייא. דמוקרטיה לא תהיה כאן בעוד חווארה נשרפת. הכול יאוכל כאן באש המשיחית, הדורסנית. כל המערכות יקרסו, לא יהיה עוד אל מי לפנות להצלה. מי שלא מציל את הפלסטיני כושל בהצלת עצמו ובשרו.
אני המרכזנית המזעיקה את כוחות הביטחון, שתמיד יגיעו אחרי שהעיירה הפלסטינית כלתה באש והפצועים נאספו אל בתי החולים. אני צועקת עכשיו אל מי שעדיין מסוגל לשמוע בתוך הרעש הנורא מבימות המאבק: הצילו אותם! הצילו אותנו! המלחמה האמיתית על הבית מתקיימת בפלסטין, לא בקפלן-בגין. ועכשיו אולי כבר מאוחר מדי. ולכן אני מתחילה לצעוק אל מעבר לים: !Help
Commenti