top of page

ערב שבת, רועה נחטף

צליל הודעה נכנסת קורע את קדרות הערב, רבע שעה לפני ארוחת השבת. אני מוציאה סכו"ם מהמגירה. עצב סמיך רובץ במלוא החדר ובחוץ העצים משתוללים בסערת חמסין מתחת לתעוקת שמיים של סוף העולם.


בשעה הזאת בשבוע לא מגיעות בשורות טובות. אני כופה על עצמי להציץ בנייד, יודעת שאאלץ לפעול אחרי זה. לא מסוגלת להתעלם, אני כבר רואה לנגד עיני את הרועה המבוגר, שחיילים חטפו מן המרעה והעלימו, אלוהים יודע לאן. הפעיל שמודיע על כך מבקש שנתקשר למפקדת הגדוד, למת"ק, לחטיבה.



לא נותר בי כוח לשיחות הקהות האלה. אני מחייגת למפקדה. קול גברי נעים עונה מיד. "מה?!..." הוא שואל מופתע, ודאי חייל חדש ליד הטלפון, לא מבין איך קול עברי נשי מספר לו במהירות על הרועה המבוגר מדרום הר חברון. לדבר אליו ביעילות, זריז, תקיף, רהוט, לא לתת לו הזדמנות לטרוק. ואז, כצפוי, "מי את?" אני פעילה לזכויות אדם, מי אתה? "תחזרי אלי עוד כמה דקות," עדיין קול נעים, עכשיו גם חסר ביטחון. טורק.


מתקשרת שנית. "הלו!" קול נשי תוקפני, ודאי המפקדת של הקול הנעים. לא מניחה לי לדבר: "לא ידוע לנו על המקרה, ואם היה ידוע, אסור לי לדבר איתך, אנחנו חמ"ל, את יודעת מה זה?!" אני יודעת, ולכן פונה אליכם, כי רק אתם יכולים לדעת לאן ועל מה נלקח הרועה הקשיש. חיילים לקחו אותו. אני מבקשת לדעת באיזו עילה נלקח ומתי ישוחרר.


אני מדברת מהר, מתאמצת להבקיע את חומת הנהלים שעוטפת את תבונתה של החיילת. "ערב טוב!" היא יורה וטורקת.



אני יודעת שמדובר באירוע מחיק בתוך מלחמה שהורגת עשרות אלפים. כל היום צפיתי בסרטונים מעזה. השבוע קראתי גם על תהליך ההתנכלות הצבאית למשפחה פלסטינית אחת המתגוררת בצומת מרכזית בגדה. הצבא הכריז על הצומת כשטח צבאי סגור, לאחר שפעילים הגיעו להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. עכשיו אין מי שיגן עליהם והצבא מגיע כל ערב והופך להם את הבית בתואנת "חיפוש". אלה אירועים קטנים בצד מלחמה שהורגת המוני פלסטינים, חטופים ישראלים, חיילים. מה מידתו של רועה פלסטיני שהועלם בערב שבת? הוא גרגיר אבק במדבר, לא ככה?


אבל אני מחייגת. אולי תזוע תנועת מיקרו בעולם הרע. מתקשרת למת"ק. קול גברי עונה מיד ומקשיב. חוזר ושואל "מי את?". הקונטקסט תמיד קשה להבנה בתודעה המיליטריסטית. איזו סבתא מתקשרת בערב שבת ומספרת בעברית ישראלית על רועה קשיש עם שם שקשה להבינו מכפר שמעולם לא הכירו. הבחור מגלה נכונות לשמוע עוד פעם מההתחלה. הוא מבטיח לברר איפה הרועה, מי לקח אותו, מתי ישוחרר.


שבה ומטלפנת אליו, כבר יודעת את שמו. שי, אני אומרת, זאת תלמה. בררת? "כן," אומר שי (שם בדוי). "בצבא לא יודעים על המקרה." שי, אני מתעקשת בלאות, נראה לך שבפיקוד לא יודעים מה החיילים עושים בשטח? שי: "אני משוכנע שאם לקחו אותו יש לכך סיבה." אני: אז יש מצב שבפיקוד כן יודעים על המקרה, מה? כי אני לא משוכנעת כמוך. רועה מבוגר שרעה במרעה החוקי שלו. איזו סיבה יש לחיילים לחטוף אותו? שי, באון: "אני בטוח שיש סיבה מוצדקת."



אוי, שי, אני אומרת, אוי, ונפרדת ממנו לשלום. שנינו גולשים אל חשכת השבת. אני בצער אין-קץ ושי הצעיר בתחושת בטחון מוצקה. יום יבוא, ודאי שיבוא, ויתרסק הבטון הזה, היצוק מאבסורד נהלים ואטימות לב צעיר. ואז, מה יהא על התום?


בינתיים, בעומק הלילה, הושלך הרועה הקשיש על אם הדרך, סמוך לקריית ארבע. הוא נזרק בחשיכה ממכונית צבאית, הרחק מביתו, בסביבה עוינת ומסוכנת לכל גבר פלסטיני. התעללות היא פעולה שמתחילה אך אין לה סוף.


לפחות זה קרה: לצבא נודע שאנחנו יודעים.

 


54 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page