top of page
  • תמונת הסופר/תTalma Admon

עמוס הוא שם בדוי

עמוס הוא שם בדוי, לא מפני שהוא מבצע מעשים אפלים, אלא מפני שהוא עד למעשים אפלים. עמוס הוא צעיר שמודע למדינה שבה נולד ובגר, הבה נקרא לה מדינת ישראל, והוא יודע, כבר בגילו הצעיר, שהמדינה שלו לא אוהדת את מי שעד למעשים אפלים. המדינה שבה נולדו הוריו של עמוס ושבה הולידו אותו, היא היוזמת, האחראית והמגבה את המעשים האפלים.


לא, רשויות המדינה אינן מקדמות בברכה צעיר שבא להסתכל בכיבוש. לצורך כך, עמוס עושה ימים וגם לילות בישובים פלסטיניים. ההגדרה המילונית שלו תהיה: פעיל זכויות אדם. אבל בעצם הוא צעיר ישראלי, סטודנט להיסטוריה שלושה ימים בשבוע, ובשבת הוא נוסע לפעמים להורים שגרים, נניח, בטבעון. אילו פגשתם אותו באוטובוס לא הייתם מנחשים שבימים האחרונים תעד קהילת רועים עוזבת את ביתה, שדה חצילים פלסטיני מושמד בדחפורים, חממת מלפפונים נהרסת בדחפור אחר, אוהל נהרס, בארות מים נהרסות, פוגרום מתנחלי שבו הושלכו אבנים אל בתים, נורו יריות באש חיה לעבר פלסטינים שנפצעו, ואש גדולה הובערה בבתים ובדיר. ועוד תעד עמוס, וזאת רק אמש, פשיטה לילית ביישוב פלסטיני שדלתותיו נפרצו וחדריו הוחרבו, עשרות עצורים מכוסי עיניים הובהלו משנתם וביתם, וילד אחד שהוער משנתו ונלקח בג'יפ צבאי מי יודע לאן.


הזרוע המבצעת את הכיבוש בדבקות ארורה היא הזרוע המתנחלית. מסייעות לה שתי זרועות הביטחון, הצבא והמשטרה, ועוד זרוע אזרחית הקרויה המינהל האזרחי. עמוס מסתכל בפעילות הדיכוי, החורבן והמוות המשותפת לכל אלה, וקם בבוקר ונוסע לאוניברסיטה. והיום, בערב החג, הוא יישב עם המשפחה בטבעון ויאכל עוגת גבינה, שטעמה יהיה מר בפיו. כי הוא לא יכול להרגע ולהנות. התמונה של הילדים שאוספים את הצעצועים שלהם מפיסת האדמה הסלעית שעליה עמד ביתם עד לפני שעה, בעין סמיה, לא עוברת לארכיון שבראשו. היא שבה ונחרטת ללא הרף בחזית החשיבה הפעילה שלו. וכך גם התמונה של האש הענקית בבורקה, וחוסר הישע שבעיני האנשים המביטים באש הפוגרום. והשקט הצייתני שבו הילד העצור גורב גרביים לפני שיקחו אותו החמושים, לפני שיילקח מהוריו המוסיפים להתחנן עליו בפני החיילים אטומי המבע, ההופכים בינתיים את המגירות וזורעים מהומה בבית.


עמוס לא ייצא מאוחר בערב לפאב עם חברים, כי החברים הפסיקו לקרוא לו. הוא מבאס אותם במצב רוחו הקודר ובסיפור על המשפחה הפלסטינית, אבא, אמא ושלושה ילדים, שמיהרה להיכנס אל חלקת המלפפונים, כדי לאסוף את המלפפונים שנותרו שלמים אחרי שהדחפור החריב את החממה. עמוס עמד והתבונן בגבם הרכון, וכדי להסתיר את עיניו הרואות ובוכות, גחן גם הוא והחל לאסוף מלפפונים.



לא, המדינה ושליחי החבלה שלה, אינם רוצים שעמוס יסתכל במעשי הוונדליזם. הם לא רוצים שעמוס יכתוב למישהו בתל אביב על הפראים שבאו לחגוג את סיום הטרנספר מעין סמיה. הם התנפלו על מבנה בית הספר שנותר שם, ריק ונורא, ובשיא החגיגה החריבו אותו בהילולת מנצחים חזקים על חלשים, כדי שלא ייוותר לדראון עולם.


ועכשיו, שעוד מעט יחוקק החוק שיצמצם את האפשרויות של ארגוני זכויות אדם סולידריים עם הפלסטינים, עמוס יצטרך להסתיר את ההתבוננות שלו עוד יותר מתמיד. כי מבחינת המדינה ושליחיה בשטח הכבוש, "צריך להרוג את הפעילים האלה," כמאמר המתנחל שבא להנות מנהמת צי הדחפורים שמחק השבוע שדה חצילים פלסטיני בעוג'ה.


2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page