top of page
  • תמונת הסופר/תTalma Admon

נאחזים באדמה


שני חקלאים פלסטינים מבוגרים גרים לי בלב. איני יודעת את השמות, אבל אני יודעת מה הם מרגישים. הראשון נכנס ללבי בשבוע שעבר, אחרי שדחפורים של צבא ההגנה לסמוטריץ' כרתו והחריבו מאות עצי זית, תאנה וגפן במטעים וכרמים בנפת סלפית. כל עשרות שנות חייו ופרנסתו של החקלאי מן הישוב א-דיכ, נמחקו לנגד עיניו.

התמונה שלו הלכה איתי כל השבוע כי ראיתי בה את החורבן הסופי. תנוחת החקלאי הפלסטיני מעידה כי הוא צנח ונשען אל קיר המבנה על סף עילפון. לא נותר בו כוח, לא תקווה. ריפיון אין אונים שולט בגוף הזה, שלא תהיה לו עוד סיבה לקום מחר בבוקר. התמונה הזאת היא הדממה שאחרי המלים, אחרי היאוש והצער. זאת היא דממת הוויתור.


והבוקר ראיתי חקלאי מבוגר נשכב על אדמתו, חוסם בגופו את הטרקטור של מתנחלי מאחז רותם. הרותם הזה מתגאה בהיותו ישוב אקולוגי, אבל חריש באדמת פלסטיני גם הולך עם העקרונות שלו. ואם כן, אנשי רותם בראשות הרבש"צ שלהם, פלשו לישוב חירבת אל פארסיה, הפחידו, ואז עלו לחרוש אדמה לא-להם. החקלאי הפלסטיני בא ושכב על אדמתו החמה. הוא ביצע אקט של התנגדות, מעשה הרואי של תקווה ועתיד וצומוד, האחזות בקרקע. מוקף בחיילים ושוטרים ומתנחלים המשיך לשכב כך , עיקש ואמיץ ושליו, ולא קם אלא כאשר הובטח לו שהחריש יופסק להיום. האיש הזה נכנס לגור בליבי ליד האיש מא-דיכ, וקיוויתי שהוא הפיח בו רוח חיים.




37 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Opmerkingen


bottom of page