top of page

החבילה הגרמנית

יש לנו חברים קרובים בגרמניה. שניהם כמרים לותרנים בגימלאות. היא כיהנה במשך שנים רבות כראשת כנסיה בעיר גדולה. הוא כיהן ככומר בקהילות קטנות, ורוב הזמן היה מרצה לתיאולוגיה בסמינר למורים. שניהם בני הדור השני לנאציזם. ההורים שלהם לא היו פושעים נאצים, אלא שאיתרע מזלם להיות אזרחים גרמנים בתקופת השלטון הנאצי. אבא שלו היה חייל פשוט שנישבה בידי הרוסים ובילה חמש שנים במחנה שבויים סובייטי, שממנו חזר שבור בגופו ובנפשו. אבא שלה היה רופא במחנות הצבא הגרמני, ונשבה בידי הצרפתים. הוא שהה במחנה שבויים בצרפת, שבו לא בילה בנעימים.


זוג החברים שלנו חוו במשך שנים תחושת אשמה כבדה כלפי העם היהודי והישראלים. הם הקדישו הרבה מזמנם לטיפול בקהילה היהודית בעירם, שקלטה את יהודי רוסיה, שלא חפצו להגיע לישראל. מדי שנה אירגנו משלחות משותפות של יהודים ונוצרים, שטיילו בישראל ועסקו בה בפעילות התנדבותית. באחד הטיולים האלה הכרנו אותם. נקלענו לאותו שולחן בארוחת ערב על שפת ים המלח. החל מאותו ערב הפכנו לחברים עם מחויבות הדדית משפחתית. במהרה לא היינו עוד דור שני לשואה ולנאציזם, אלא בני אדם שנעים להם ביחד. ממילא היה לי קשה להבין את תחושת האשם שלהם. הרי הם לא היו אחראים לזוועות הרייך השלישי, הם נולדו באמצע שנות ה-50', ואפילו ההורים שלהם היו בעצם קורבנות של משטר היטלר.



עכשיו אני מבינה אותם. יותר מזה, עכשיו אשמתי גדולה משלהם. אני עצמי הרי אזרחית ישראל, בשעה שדורי, הדור שלי ממש, שותף לפשעים נגד האנושות. איני רואה עוד הבדל ביני לבין כל קשישה גרמנית ב-42', שידעה או לא ידעה מה מעוללים בני עמה וחייליה לבני עם אחר. כנראה שאני יודעת הרבה יותר משידעה הקשישה הגרמניה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.


אני יודעת פרטים קשים ונוראים על מות נשים וילדים בהפצצות ועל מות תינוקות ברעב, ועל השפלות שטניות של גברים בלתי מעורבים, ועל הרס וחורבן סופי של כל היש שהוא ריקמת החיים. אני יודעת עובדות איומות על עינויי פצועים וחולים. אני יודעת על ביזה של רכוש. אני יודעת על גסות רוח גזענית, בהמית, של חיילים ישראלים בבית עזתי. אני יודעת בלי כל יכולת למחוק את הידיעה.


הידיעות מעזה נוספות על ערימות חדשות האלימות בגדה, בשטח הכבוש מזה שנים. אני יודעת על גזל אדמות וצאן, על סתימת בארות, על הפחדות ופלישות למתחמי מגורים, על רצח בלא ענישה, על מעצרים דמוניים באישון לילה, על התעללות בעצירים קטינים. אלה מעשי השיגרה של הכיבוש המופעל בידי מתנחלים, צבא ומשטרה. כולם פושעים נגד האנושות.



אני יודעת על כל אלה מפני שאני מעורבת ומפגינה נגד תופעת הכיבוש, ועכשיו נגד המלחמה הברוטלית. העובדה, שגם אני קורבן של ממשלת עוועים שבראשה פסיכופת המקריב ישראלים למען כסאו המפוקפק, אינה מנקה אותי מהידיעה או מהאשמה. אני חשופה לפרטים הקטנים והגדולים, כולם מבית היוצר המבעית של הזמן הישראלי הזה. אני יודעת את מבטה המתחנן וזועם ונורא של ילדה המושיטה קערה בעד סורגי ברזל אל מי שחולק לרעבים כף של מרק עדשים, בעוד המון מורעב דוחק מאחוריה. אני שומעת הרעש המסויט שבתוכו הילדה הזאת זועקת בלי קול.


ובעודי יודעת את כל זאת, אני יודעת גם את מסתרי זוועת החטופים הישראלים. אין לי פרטים מדויקים על היום והלילה שלהם, אבל האפלה העובדתית הזאת רק מעצימה את הנורא בעיני רוחי.


ובכן, כל החבילה הגרמנית הזאת, שעכשיו אני אחראית לה כאזרחית ישראל, מעיקה ללא נשוא. אני אשמה.


אני אשמה ככל אזרח ישראלי במתקפת החמאס, שהגיחה מן האופל בגלל אובדן התקווה. בגלל שנים שבהן מסמסה מדינת ישראל כל אופציה להקמת מדינה פלסטינית ולהתחלה של חיים שפויים על פיסת הארץ מוכת היגון. הישראלים והפלסטינים איבדו את התקווה לראות בחייהם קיום נורמלי, נטול אימת מוות, ויש לי חלק באובדן הזה בעצם היותי חיה וגרה כאן. אני שותפה למסע הנקמה המטורף שמתרחש בעזה מאז ה-7.10. השותפות שלי נובעת מהיותי אזרחית של מדינת ישראל עכשיו ובכל רגעי חיי הקודמים. אני נושאת אתי את אשמתי באשר אלך. אני אשמה עם הקפה בבוקר, עם השקיית העציצים, עם ההאזנה למוזיקה, עם ההפגנה בערב. אני אשמה כלפי החטופים והחיילים הנהרגים לשווא, ואני אשמה כלפי כל הפלסטינים, החיים והמתים.


אני יודעת את אשמתי בלא שתהיה לי התרה ממנה. זה פשוט ככה, ככה זה להיות אזרחית מודעת בישראל. האשמה איתך. והיא נמצאת גם בקרב אזרחי ישראל הלא מודעים. איש לא ייצא נקי בנפשו מהנורא הזה, וכולנו נלך אתו אל סוף הימים.


 


423 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


Guest
Mar 29

אינשטיין כבר אמר אין גבול לטיפשות.

Like

Guest
Mar 12

כל מילה. תבורכי!! על האומץ והיושרה.

Like
bottom of page