top of page

דווקא להסתכל!

במוצאי שבת אני מציעה מדבקות "רק שלום יביא ביטחון" לנוהרים לאורך קפלן לעבר עזריאלי. המפגינים חולפים על פני בהבעות מגוונות, אך דוק של לאות נואשת מכסה על כל הפנים. רבים ממוקדים במשימה השבועית עד כי אינם מבחינים בי. חום הקיץ הגובר מוסיף לתעוקת החודשים שחלפו במאבק עקר. אחרים מבחינים במדבקת "חיים life" ומסיטים את המבט בעודי זוכה לסטירת הדגל כחולבן שהם נושאים בנחישות. ויש המושיטים אלי יד בחיוך, לוקחים מדבקה ולפעמים מוסיפים מלה מעודדת.


בשבת שעברה עברו נער ונערה, שלובי ידיים. הוא ביקש ארבע מדבקות של "די למלחמה". בקשה לא נדירה, מי שרוצים לחלוק עם חברים. לנער הזה הייתה כוונה נועזת יותר. הוא שחרר את ידו מיד חברתו, הרים את המדבקות לנגד עיניי וקרע אותן בתנועה חדה מוצפת בחיוך רע.


היוצאים מן הכלל עלולים להחליש אותי לרגע, שלאחריו אני מציצה בחבריי העומדים עם שלטי "במלחמה כולם מפסידים", והחולשה חולפת. חברי 'מסתכלים לכיבוש בעיניים', המאיישים את העמדה נוכח שער רבין, ממלאים את לבי בהכרת תודה. המפגש איתם שב ומחזק את עמדתי שחובתנו להסתכל לכיבוש בעיניים. בחברת רעיי למאבק הייאוש לעולם אינו נוח, הוא רק עוד שלב בהליכה בדרך המוסרית שבה בחרנו. לראות, לא לשקר לעצמנו, להיות חשופים לאמת הנוראה של מעשי החמאס ושל מעשי הישראלים. אנחנו פועלים כך כדי שישראל תתחזק ברוחה, שתהיה נאורה וראויה לבוא במשפחת העמים, כדי שתצמח ולא תכבה.


חובה עלינו לצפות בתינוקות שותתי דם, מטולטלים בין החורבות בידי בני משפחה מוטרפים מאימה, כשהם רצים לעבר מכונית שאולי תעבור ותיקח לבית החולים, שם בעזה. לצפות פעם ועוד פעם בפני החטופים שנרצחו והחטופים שעדיין חטופים. הקורבנות החפים בישראל ובעזה ובגדה המערבית. כל כך הרבה חפים. להכיר את פניהם הצוחקות של הפעוטות העזתים כשהיו בחיים ועכשיו כבר לא. להתבונן בפניו המדממות של פעיל זכויות אדם פלסטיני שהוכה במוטות ברזל בידי מתנחלים. לא להסיט את המבט. להפנים. זה הפשע ולי יש חלק בו בהיותי אזרחית ישראל.


להסתכל, לראות, להתבונן, להכיר. זה המעשה הפעיל שלי. בכך מתבטאת השקפת העולם שלי. "חובה להיאבק בטרור המתנחלים" נכתב על אחת מחולצות המאבק שלנו.


אתמול ראיתי שני סרטונים מבחילים. באחד עצרה משטרת ירושלים נערה פלסטינית שעמדה באיזו כיכר. השוטרים דחפו אותה באלימות ואחד מהם משך את כיסוי הראש מעל שיערה וצילם אותה בנייד הפרטי. ביזוי מתעלל בראש חוצות. מיד אחר כך הקיפו אותה, אזקו את ידיה מאחור, וכפו עליה תנוחה משפילה ומכאיבה, שבה שוטר מושך את זרועותיה לאחור ולמעלה, עד שהיא ניכפפת כולה לפנים, וכל הגברים החזקים האלה, חמושים ובמדים, מאריכים את זמן העמידה האכזרית הזאת מתוך תענוג סדיסטי ניכר. הגברים האלה, נציגי הכובש, יודעים היטב לכוון את פגיעתם בכבוד הנערה. אין צורך לירות בה בנשק חם, ההתעללות הסקסיסטית הזאת עושה עבודה טובה יותר.



בסרטון השני נראה נער ששוחרר ממעצר על אם הדרך, כנראה מרכב בטחוני. הנער שולח לדרכו אזוק בידיו וברגליו. מי ששחרר אותו כך, שאף למקסם את הפגיעה בו, להשפיל אותו לעיני כל יושבי המכוניות הממתינות במחסום. שייזהרו גם הם, שלא יעזו לאסוף אותו. וכך הוא נראה בסרטון הדוחה הזה: מדדה ומדלג על העפר שלצד הדרך, מנסה לחמוק אל איזה מסתור שיעלים את בושתו.



התבוננתי בו עד שהסרטון נקטע, כדי לזכור אותו היטב. כדי להכיר באשמתי כמי שנולדה ובגרה וזקנה במדינה הזאת, שככה היא מוחקת את אנושיותם של הכבושים.


וכן, אני עונה למי שתוקפים אותי בשאלה השגורה, כן, אני לא שוכחת את ה-7 באוקטובר. ודווקא בגלל אותו יום שאינו מסתיים אני מקפידה להסתכל לכיבוש בעיניים. עד שכל זה יסתיים. עד שאוכל למקד לרגע מבט נהנה בציפורי הגינה הרוחצות בקערת המים, בלי לחוש נקיפת אשמה.

 


151 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page