top of page
  • תמונת הסופר/תTalma Admon

אל אמריקה

האם מישהו שומע? בהפגנה מול חלונות מוגפים בזגוגית אטומה, לעולם אין לדעת. ועם זאת, שני מפגינים שנופפו דגלי כחולבן נוכח פרצופי, פנו אלי אמש, בהפגנה מול שגרירות ארה"ב. שניהם, כל אחד לחוד, שבו וטענו, כמקובל בכל ההפגנות, שההפגנה נגד הכיבוש מפריעה למחאה הגדולה נגד הרפורמה, ושזה לא הזמן. והם, השניים, בחור צעיר ואחריו אשה מבוגרת, הקשיבו לתגובה שלי.



ניסיתי להסביר, שהדיקטטורה כבר כאן. היא נהוגה בשטחים הכבושים כבר הרבה זמן וביתר עוצמה מאז הקמת ממשלת הרוע, אבל היא כאן. ושוטר שדורס על סוסו מפגין בן 72 בצומת עזריאלי, מעיד על כך. כל הפרקטיקות העברייניות בנוסח איש-כחפצו-יעשה, כבר מיובאות מן הכיבוש לכאן, ללב תל אביב, והן כבר הרקיבו את מוסדות השלטון. לכן אין לנו על מי לסמוך ולכן אנחנו נלחמים נגד אותו הדבר עצמו.


הבחור חדל לומר אני לא מסכים אני לא מסכים, ושתק לבסוף, ונראה היה שהוא מהרהר במה שאמרתי, והאשה אמרה לי בתום השיחה: "שכנעת אותי".


רעש גדול היה סביב, מגאפונים וזמבורות ונהמת אוטובוסים ברחוב הירקון הצר, והבל הקיץ התל-אביבי לא הקל על אף אחד מאיתנו, אבל קהל התערבב בקהל, ולרגע נבעה סדק של הבנה בקרב מי שנלחמים על הדמוקרטיה ליהודים בלבד.


גם אם מצוקת הפלסטינים לא תדבר אל לב נושאי הכחולבן, מצוקתם שלהם, נוכח התנהלות השלטונות, כבר ניכרת. ממנה כבר לא יוכלו להתעלם.



80 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page